נולדת לי תחושת בושה לא מוכרת בזמן האחרון, בהיותי ישראלית. בתקופה האחרונה אני מבלה הרבה יותר עם צרפתים "אמיתיים", כאלה שאין להם בהכרח מכנה משותף איתי (גיל, דת), והשיחות, איך לא, מגיעות לפוליטיקה, לחברה, לתרבות. קודם כל אני מתביישת בפער בהשכלתי הכללית. אני לא איזה אהבלה, וברור שבצרפתית הכל יותר קשה, אבל יש איזשהו הבדל במאגרי הידע הכללי שמותירים אותי פתאום במבוכה, מובילים אותי להטיל ספק בעצמי קודם כל, ושנית, במערכת החינוך הישראלית. ואני דווקא דוגמא למישהי שלמדה בבי"ס לאמנות, בתיכון טוב, אליטה עאלק. מה עוזר לי היום ששיננתי היטב לבגרות?
במישור הפוליטי המצב גם כן לא מזהיר. תנועת הנוער, המעורבות והדעות שלי לא שוות הרבה היום. זה לא רק שאני לא תמיד יודעת להשיב לשאלות שעולות לאוויר, זה איזשהו חוסר אונים מול הצורך לגבש דעה. בזמן האחרון נדמה לי שבארץ עושים הכל כדי להישאר במבוי סתום. 42 שנות כיבוש זו סיסמא שנחמד להתריס נגדה אמנם, אבל כשחושבים על זה רגע בפשטות, זה פשוט מביך. וגלעד שליט שעולה ויורד מהכותרות כמו עוד אייטם תקשורתי - מוציא אותי מדעתי.
אני לא "אזרחית מודאגת שנמצאת כרגע בגולה" וזה לא שאני מלקה את עצמי על זה שאני עושה חיים בפריז כשהמצב בארץ בקנטים. אלה תחושות של בלבול וואקום מחשבתי דווקא בשעה שאני כן קוראת, מתעניינת ומגיבה. המצב לא פשוט גם כשזה מגיע לדו שיח עם הסובבים אותי. הם אמנם יודעים המון (הרבה יותר ממני לפעמים, אני מתביישת להודות), אבל כשאני כבר שואלת ברצינות מה הדעה שלהם על היותי ישראלית, חוץ מניד ראש מודאג ואולי איזה משפט ענייני שכולם כבר יודעים בעל פה, קיים, שוב, איזה ואקום. ואני, מצידי, מגלה שהזהות הלאומית שלי היא בכלל עיסת רגש חסרת צורה שקשה להתייחס אליה ברצינות.
קטונתי מלשפוט האם זוהי האדישות של הדור שלי שגורמת לחוסר הידע הזה, וזה לא סוד שהאינדוקטרינציה קיימת ושדעת הקהל (בעיקר בארץ, אגב) מורעלת. הסיכוי הקיים לחידוש או לשיפור המצב מתחרבן כל פעם מחדש, וזה לא סתם "חבל", זה עניין תהומי שאפשר להשתגע. הקול השפוי בראש שלי לוחש "עזבי אותך". אז שוב, אני עוזבת.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקאני לא יודע עם מי דיברת, אני לא יודע מה היו בדיוק הנושאים שדוברו עליהם. אני לא יודע מה זאת זהות ישראלית. יכול להיות שאת פשוט את מורידה את החרב והמגן כשאת מדברת עם צרפתים? עם אנשי העולם הגדול? יכול להיות שעם ישראלים יותר קל לך, אולי בגלל שאת מכירה את מרבית הדעות ואת שולפת את התשובות המוכנות. ובשלב מסויים את עונה בנימה של ציניות, הישראלי הקטן כבר לא יוכל להפתיע אותך. אני לא מאשים, ככה אני עושה.
השבמחקאבל הצרפתים? האינטלקטואלים? אולי צריך לחשוב שבע פעמים לפני שעונים להם שחס וחלילה לא ישפטו אותך כבן אדם לפי הדעות הפוליטיות שלך.
שיחות עם אנשים מצד שלישי הם תמיד מעניינות בין אם צרפתים אמיתיים, צרפתים מהגרים, זרים או מקבץ נדבות מסרביה.
בסופו של דבר רבים מהם ניזונים מעיתונאות, מסיפורים ממקור ראשון ולא שהו בישראל, בגדה ובעזה על מנת לחוות ולגבש החלטה. גם לא מצופה מהם, כמו שאנו חווים דעה על השחיתות באיטליה, או על הפעולות התמוהות של אובמה. להעביר ביקורות ולשאול שאלות תמוהות אפשר גם מרחוק.
לכל צד יש אלף גוונים, אלף צורות ואלף משמעויות.
להיות שמאלנית ישראלית זה לא כמו להיות שמאלנית בצרפת. המציאות שונה והמפה הפוליטית והחברתית שונה עוד יותר.
אחרי יותר משנתיים בצרפת אני מרגיש שהזהות שלי כיהודי וישראלי התחזקה, לא לדת, לא לארץ ישראל השלמה והיהודית. אולי כי נמאס לי מבקורות, כי מה שכולם עושים זה לבקר ולא להציע פתרונות. אולי כי 70% מהידיעות על ישראל הם שליליות כי הם הפכו להיות ביקורת לצורך ביקורת. ואז אני נפגע מזה, כי אני לא בן אדם רע גם לא את ולא מרבית חברי. וכשהם תוקפים את ישראל אני מרגיש שתוקפים אותי, את אמות המידה שליה והמוסר שלי כבן אדם, מעין מכה מתחת לחגורה. לפעמים אני קורא את החדשות ואומר לעצמי, למה אני אוהב את ישראל כל כך? אנחנו הורסים את המדינה בעצמנו. הפוליטיקה מושחתת, הפערים החברתיים אדירים, מערכת החינוך בשפל, הימין הקצוני מתחזק, מערכת האוצר מפריטה כל חלקה טובה שנשארה במדינה, הנוער נעשה אלים יותר, טיפש יותר ומסוכן יותר, למשטרה אין אחיזה אמיתית בחוק והיא אבודה במלחמה מול הפשע המאורגן שחולש על רבים מהעסקים בישראל, והמצב.. המצב שלא נגמר. עוד "מבוקש" מחוסל מדי ערב, עוד יום שגלעד שליט נמק בשבי, עוד הפגנה שלא עוזרת לכלום. איזה עתיד יש למדינה כזאת? למה כל זה שווה? בשביל לעבוד במשרה שתשייך אותנו למעמד הבינוני +, שנוכל לגור בדירה בת"א, לטייל 3 פעמים בשנה בחו"ל, שיהיה לנו אוטו שלא יהיה לנו מקום לחנות אותו ובשביל שבכל זאת נעשן בפאבים כי זה החופש הקטן שנשאר לנו מול "הממסד"?
שאני חושב על כל זה, ישראל מגעילה אותי. אבל שטיפת מוח לאומית של שנים עושה את שלה, שלוש שנים בצבא עושות את שלהן, התרבות שיצרנו משלל תרבויות שונות ארוגות על מצע יהודי עושות את שלהם. ושאני הולך ברחובות ורואה מדיי פעם שלטים אנטי ישראלים, אנשים שמחלקים פליירים שמסבירים למה ירושלים שייכת רק לפלסטינאים, וכשראיתי הפגנות ששרפו שם דגלי ישראל, קראו להשמיד את ישראל ואף אחד מהם לא דיבר על דו קיום אז משהו בי אומר שלמרות מה שקורה באירופה ויכול לקרות במזרח התיכון, ולא משנה כמה יעיפו מרצים ישראלים מאוניברסיטאות בארה"ב או ויזות כניסה לדובאי שימנעו משחק פאר. בסופו של דבר ישראל היא הבית. והגועל נפש הוא שלנו ואף אחד לא יקיא אותנו משם אלא רק אנחנו את עצמנו. וכשנגיע לחו"ל ונסתכל על הארץ ותגיע אותה שיחה שחוקה על ישראל נמצא את עצמנו בקונפליקט. אוהבים לא אוהבים.
יש לי חבר מהלימודים שהוא מביירות, דיברנו הרבה על המלחמה ב 2006. הנתונים ששמעתי ממנו על המלחמה בלבנון היו כל כך דימיונים, אל ג'זירה פרסמה שכל הלחימה מהצד של חמאס היו 30 לוחמים, שאנחנו טווחנו באזרחים ושהשתמשנו בזרחן ופצצות מצרר. אותו זרחן עלה שוב ושוב בשיחה.
שהראתי לו נתונים אחרים במספר אתרים על מספר הלוחמים, ההרוגים, שחמאס התבצרו בשכונות ובבתי ספר ושיגרו משם הוא היה בשוק. הוא ידע שמספרים הדימיוניים, לא אמיתיים אבל הוא לא ידע את הצד השני של הסיפור, הוא לא טרח לבדוק את המספרים של האום ושל ישראל הוא הסתפק בטלוויזיה. ולגבי הזרחן והמצרר? כן אותו זרחן שהוא נגד אמנת ז'נבה, שאלתי אותו - מרוואן, ממתי במלחמה משחקים נקי?
אחרי נאום כזה, מרוואן והרבה צרפתים אמיתיים אחרים נשארים שקטים, כי הם מבינים שגם אם אני לא יודע הכל, לחוות את זה ולבקר את זה, זה לא אותו דבר.