פחות זוהרת מפריז, בצבע, במרקם, בניחוח. בפריז הכל נקי ויפה אבל צפוף. משיי אבל מכווץ. פה יש כמו שכבה דקה נוספת של משהו קרוב.
כצפוי, כשעובר מישהו מעל גיל 60 ברחוב העיניים נפתחות לי. המונומנטים מבוישים, נבוכים, והכל כאן הוא כאילו עדות למשהו שהיה, הבניה ששיכת למשטר הקומוניסטי, החומה, הכל בועט בתודעה, צועק היסטוריה. אבל ההווה פה הוא משהו. הם גדולים, הגרמנים, רחבים, עוצמתיים. לא דקיקים כמו פה. והקעקועים. והגרפיטי. ותרבות הרחוב, והבוהמה, והבירה שעולה 3 אירו.
אני מרותקת ע"י הספר "ישראלים, ברלין". כ"כ מדויקת הכתיבה שלה. ופתאום אני מזהה מישהו שהמבטא שלו באנגלית יותר מדי מוכר. תוך 10 דקות הוא כבר הוביל אותי ברחובות הקטנים והזמין לארוחת שישי עם כל החברים שלו. תבואי, תביאי גם את זה שאת מתארחת אצלו. בלופט מוטרף, בין עוד בערך 20 מוזמנים, כולם אנשי לילה, זרימה בלתי פוסקת של בירות, ואח"כ מיד למועדון.
The TAPE club
Heidestraße 1410557 Berlin, Germany 030 28484873
שם, במועדון, היה לי קצת קשה להאמין שאלי הוא פנה, הבחור הבלונדיני היפהיפה והגבוה.
ולמחרת , אחרי התערוכה של אנני ליבוביץ', שבכלל היתה הסיבה לביקור שלי (והיתה מצוינת ויוצאת דופן) לשוק הפשפשים הצבעוני והנהדר והעשיר ביותר שראיתי בחיי, ומשם איטלקיה אחת הובילה לרייב באיזו תעלה, עם הטכנו הכי עסיסי ולוהט ששמעתי.
רעש, צבע, בגדים, בירה, חשמל, עשן, סקס, קר, חם.. וואו. ברלין, עם כל המוות שהיא מייצגת, היא עיר מלאת חיים, מפתיעה, מרגשת, ובעיקר מרעננת. בדיוק מה שהייתי צריכה.
watch photos here: http://www.flickr.com/photos/tamarmosh/sets/72157616620451340
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה