Nancy Spero au Centre Georges Pompidou, 13 Octobre 2010 - 10 Janvier 2011
"התערוכה קולטת את התפתחות היצירה הייחודית של ספארו, חופשיה וחזקה, בתוך מהלכה הכרונולוגי". זוהי שורת הסיכום בדף המידע לתערוכה של ננסי ספארו בפומפידו. חייבים להודות שזהו משפט שנשמע כאילו נחצב הרגע בברזל לוהט.
הכניסה לפתיחת תערוכה בפומפידו היא מרוממת נפש. המקום הענק הזה, שבשעריו נכנסים אלפים, אם לא רבבות של אנשים ביום, נהיה למשך רגע קצר שלך בלבד.
עולים לקומה 4. כן, קומה 4 היא אינה קומה 6, מה שאומר שהרטרוספקטיבה המוקדשת לננסי ספארו לא מוצגת בקומה שבה מוצגות התערוכות המוקדשות ל"גדולים באמת". אולי בגלל היותה אישה המחוברת ככ לתנועה הפמיניסטית היא קיבלה את החלל בקומה של התערוכה Elle. אולי בגלל שכמות העבודות לא עצומה, אולי בגלל שהעבודות עצמן לא גדולות. זה לא משנה. איפה שהיא לא תהיה מוצגת, ננסי משדרת עוצמה. עוצמה כזו שיש לשתיקה רועמת, עוצמה של מחאה, עוצמה של כל מה שהוא נכון וכנה.
Nancy Spero / Israeli women soldiers
העבודות מוצגות כאילו על גבי פס אחד לאורך שני האולמות הגדולים שמתחברים ביניהם. שורה של ריבועים המשובצים אחד אחרי השני, משולבים למופת. הצבעים החזקים שלה אינם וולגאריים, הסמלים, על אף היותם אלימים, אינם אקסצנטריים. ננסי חיה ויוצרת בקשב מלא לסביבתה הקרובה, לתקופה ולאירועים הסובבים אותה, בין אם אלה הם זרמים חדשים באמנות או מלחמת ויטנאם. ההדפסים שלה מהממים, מקרוב ומרחוק, מלאי רוח קרב של אישה מפוכחת. נכון שחלק מהעבודות שלה לא היו לטעמי. בחלק אחר של התערוכה הוצגו רישומים ילדותיים ומריחות סתמיות של צבע על גבי נייר שהזכירו לי לא יותר מאשר כתמים של חרא על גבי נייר טואלט. אבל בהסתכלות רחבה על האמנית זיהיתי דמות שגרמה לי לתחושה עמוקה של הזדהות. הזיקה שלה למקום, לתקופה, לדיאלוג עם מה שקורה בעולם, היא בעיני הרבה יותר רלוונטית מאשר נקודות מבט סופר-פרסונאליות של אמנים היום. אצל ננסי היתה לי תחושה שבמקום להתבונן על החיים בהסתייגות, היא מסתערת עליהם, עם מה שיש לה היא תנצח.
