מְכַבֶּסֵתּוֹלָה: הוֹדוּ לְ-ה' כִּי טוֹב

בין עבודה ללימודים, בין הציפיה להתחיל בשגרירות לבין הנסיונות להרוויח מהזמן הקסום הזה בפריז, אני שולחת בקשה לחופשה, והיא מתקבלת. איכשהו, בין כל הבלאגנים, במזל מוטרף וחסר הקשר, 10 הימים שקיבלתי הם בדיוק אחרי שהחפיפה שלי מסתיימת ולפני שאני אמורה להתחיל רשמית.

אז קניתי כרטיס להודו. היתה התלבטות קלה, שהתבטלה כהרף עין כשרם אמר לי שהוא כבר יגיע עד סוף אוקטובר ויפגוש אותי שם. הודו. גדול. כמה ימים לפני הטיסה, מישהי העבירה לי את הלונלי פלנט שלה על צפון הודו. היא השאירה לי פתק בפנים "אל תשכי ויזה וחיסונים" ועוד כמה המלצות. התקשרתי לרם, לארץ, לצרוח עליו. "אתה מכיר אותי מאתמול, או מה?! מאיפה לי לדעת שצריך ויזה להודו?!" שוב במזל, תהליך הויזה לקח כמספר הימים עד לטיסה שלי, והחיסונים עברו בשלום. קצת הוצאות על הדרך, אבל למי זה אכפת כשהכרטיס עולה 100 אירו.

ארזתי תיק ועליתי על טיסה ב23 לאוקטובר. פגשתי את רם בשדה התעופה בניו דלהי אחרי 8 שעות טיסה. אני בשוֹק מזה שאני לא בשוֹק. ישנו את הלילה באיזה גסט האוז, בבוקר יצאנו להסתובב קצת בדלהי, ואז הגיע השוֹק. דלהי מהממת, מטונפת, רועשת, שוקקת. אנשים ברחובות, פרות, סוחרים. הם נועצים במבטים ביריכיים הלבנות החשופות שלי. ומה אכפת לי, אני מצלמת. בערב עלינו על רכבת של 12 שעות לוורנאסי.
מה שהיה לי מעניין בכל הסיפור הוא לאו דווקא לגלות את העוני המחריד, את תנאי החיים ואת ההרגלים. הרי בסופו של דבר אתה נשאר אותו דבר, ואני באתי כולה ל10 ימים, ומה כבר אספיק לראות. היה לי נדמה שכל העניין שבלהיות בהודו, בשביל אדם מערבי, הוא שוב בפעולת הניכוס. כל הניו-אייג'יסטים האלה שמתלבשים פתאום בבגדים הרוחניים ועושים ראסטות בשיער, את מי זה מעניין? ההתכחשות היומרנית שלהם למערב וההתחברות, כביכול, לעצמם, שמתרחשת אצלם דווקא כשהם בהודו, הכל בולשיט. ניאו-קולוניאליזם, אם נתעקש על ניסוח.

הרי מי באמת מגלה את עצמו בהודו? מה עושים שם שהוא כ"כ משמעותי ומגרה כ"כ הרבה אנשים להגיע לשם? יושבים במסעדה (מסעדה על טהרת התיירים, יש לציין), מסתובבים ברחובות ובשווקים, מצלמים, מדברים, כאלה. אין כאן חוויה פיזית, תהליך חינוכי או מקצועי. לא שהכל צריך להיות תכליתי בחיים, אבל וואלה, לא שמעתי על בנאדם שהתקדם בחיים בעקבות גירוד בביצים. ומה שעוד יותר מחרפן אותי, הוא שבסוף כולנו חוזרים הביתה, כך או אחרת, ונכנסים פחות או יותר לאותה תבנית.

בהרבה רגעים המחשבות שלי הובילו אותי למאמר של גדי טאוב שקראנו פעם בפעולה בשומר-הצעיר. הנה לינק :
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=297565

ובכל זאת אני חושבת לעצמי - ככה צריך להיות. לעבוד כמו חמורים ולאגור כמות כסף מספקת לכרטיס ולשהות ארוכה באיזה מקום, ולטייל. התענוג שבלטייל אין לו תחליף. זה הרי לא חדש, החלום הזה, לטייל ולטייל עד המוות, לא להכות שורש לעולם, לנדוד. הצימאון לגלות ולהכיר משהו שהוא שונה, לראות את מה שמעולם לא ראית - לנוכח החוויות בהודו בכלל ובורנאסי בפרט - נראה לי טבעי לחלוטין.

הטיול המכונן בהודו נסתיים ב72 שעות המתנה לטיסה בשדה התעופה בניו דלהי. אין מקומות על אף טיסת אייר פראנס, הכל באובר בוקינג. כשהגיע הלילה ה3 התחלתי לבכות, בלי יכולת לשוט בעצמי. "אל תדאגי, מדאם, אני נותנת לך את המילה שלי שהיום את עולה על טיסה" "חבל שלא בכיתי אתמול", עניתי לאחראית המשמרת ההודית החנפנית, והלכתי לנסות בחברות תעופה אחרות. באותו ערב עליתי על טיסה ישירה לפריז, ופתאום שדה התעופה שארל דה גול היה נראה כמו המקום היפה ביותר בעולם.