המורה הקריאה את החיבור שלי בפני כל הכיתה ובסוף כולם מחאו כפיים

מה אומר "להיות צרפתי"?

מה הופך בנאדם ל"צרפתי באמת"? תעלומה. הרי ברור שלא די להיוולד בצרפת. זו יותר שאלה של מוטיבציה, בעיני.

קודם כל בגלל השפה הצרפתית, שאינה דומה לאף שפה אחרת, שאינה קלה כלל וכלל, שפה בעלת אוצר מילים עצום עד שיגעון, בעלת כמויות של ביטויים ופתגמים , שפה עם דקדוק שלא יכול להיות יותר מסובך ממה שהוא. במקרה ורצית ללמוד אותה, קח בחשבון שזוהי שפה שיש ללמוד צעד אחר צעד, בסבלנות מתמדת.

שנית, ההיסטוריה והמסורת. לפעמים יש לי תחושה שלא קיים מקום בצרפת שאין בו מונומנט. נדמה שבכל מקום היה פעם אירוע בעל חשיבות לאומית או שביקר בו גדול-האומה כזה או אחר. בעיני, צרפתי אמיתי הוא זה שמכיר את סיפורה של ארצו (לא חובה כמובן שההכרות תהא עד לאחרון הפרטים), וגאה בו.

כמובן שאסור לשכוח את האופנה, שהפכה להיות אבן יסוד של ממש בצרפת. השיק, הסטייל, הפוזה - נראה כאילו הצרפתים נולדו בצעידה על המסלול. מסלול התצוגה כמובן. צרפתי אמיתי תמיד גורם לך לחשוב שהוא מטופח, מסורק, מגוהץ ומטופל, גם אם הוא הרגע התעורר או רק יצא למכולת. הגברים ילבשו ז'אקטים קלילים , יכרכו סביב צווארם צעיפים בדיוק כמו שצעיפים צריכים להיות מונחים על צוואר. הנשים, קיץ וחורף בעקבים וחצאיות מיני, יוצרות את הרושם שהכל בחיים פשוט וקליל.

מה עוד? להיות צרפתי זה לצאת גם לחופשה באוגוסט, להשאיר הכל מאחור, ובסופה להתמרמר ולזעוף בעת החזרה לשיגרה. להיות צרפתי זה להחזיק תמיד יינות וגבינה במקרר. זה באגט שמבצבץ מהתיק, זה המטרו, הביורוקרטיה, זה להתייחס במלוא הרצינות לאמנות ולאסתטיקה. להיות צרפתי זה לכבד את שכניך אבל לשמוע בכל זאת דיסק של ז'אק ברל בקולי קולות בשבת בבוקר.

למרות כל זאת, ואף על פי שאני מרותקת מהחויה הנפלאה שלי פה, אני מוצאת את עצמי מסכימה יותר עם משפט שצוטט לא מזמן באחד משיעורי הצרפתית שלי, לא זוכרת מי המצוטט המקורי " דווקא כשחייתי בחו"ל הזדהתי ביותר עם ארץ מולדתי".

?"Que signifie "être Français

Qu'est qui fait d’une personne "un vrai Français"? C’est, à mon avis, à une mystère, une question sans réponse. Car évidemment, naître en France ne suffit pas. Je crois que c'est plutôt une question de motivation.

Tout d'abord, comme la langue française est une langue qui ne ressemble à aucune autre, et elle n'est pas du tout facile. Le vocabulaire est énorme et plein d'expressions qui paraissent parfois bizarres; la grammaire ne pourrait être plus compliquée - probablement à cause des nombreux temps et modes selon lesquels on doit conjuguer. C'est une langue qu'il faut apprendre pas à pas, avec beaucoup de patience.

Deuxièmement, il y a l'histoire et la tradition. De temps en temps j'ai l'impression qu'il n'y a aucun endroit en France où ne se trouve pas un monument. Il me semble que presque partout il y avait, à l'époque, quelque d'une grande signification ou quelqu'un qui avait consacré sa vie à la nation. A mon avis un vrai Français est celui qui connaît l'histoire de son peuple (pas nécessairement chaque détail!) et qui s’en sent fier.

De plus, il ne faut absolument pas oublier la mode. La mode en France est franchement comme un de sources de la nation! Le chic, le style, l'allure – les français semblent tous nés dans un défilé, avec ce pouvoir d'être toujours à la mode. Ils ont toujours l'air d’être très bien habillés et soignés, même s'ils se sont juste réveillés 5 minutes auparavant ou sont sortis pour faire leurs cours; Les hommes savent comment il faut porter la veste ou l'écharpe à la parféction, les femmes en haut-talons et mini-jupes donnent l'impression que tout est simple et naturel...

"Etre Français" - c'est aussi partir en vacances pendant le mois d'août en oubliant tout, et bouder en étant obligé de faire la rentrée; c'est avoir toujours un bouteille du vin et quelque fromages dans le frigo; c'est revenir à la maison avec une baguette du pain dans le sac à main; c'est le Metro et la bureaucratie, c'est avoir une vraie passion de l'art, c'est respecter le besoin du calme de l'autrui mais écouter trop fort un CD de Jacques Brel le dimanche matin...

Mais pour moi, bien que je sois fascinée par tout cela, je suis bien d'accord avec une phrase que j'avais entendue autrefois. Un ancien prof de française m'a dit cette phrase dont, malheureusement je ne me l’auteur : "Pendant mon séjour en France, je me sentais pourtant, encore plus proche de mon pays".