יום שבת

קֶצֵב

3.11, חוזרת משדה התעופה. שתיתי קפה אמיתי (פרס נובל צריך לקבל מי שהמציא את הקפה, פשוט גאון), עשיתי קקי כמו בנאדם, התקלחתי והתקשרתי הביתה להודיע שהכל בסדר ולהתייעץ האם להיות ילדה טובה או שמותר לי קצת למשוך את הגבולות. אבא ענה, ובהיותו נקי מרבב, הוחלט שאת היום ראשון שלי בשגרירות אני צריכה להתחיל כמו שצריך, בלי הנחות, בלי שקרים לבנים. נשמתי נשימה עמוקה, התלבשתי ויצאתי. קדימה הפועל.

בארץ אבא של שירלי נפטר. הלוואי שהייתי יכולה להיות איתה.

ופה, בלי להבין בכלל, אני מתחילה חיים חדשים בקצב אחר. יומיים אני בשגרירות וכבר הולכת להקרנת טרום בכורה של הסרט עג'מי במסגרת פסטיבל לכבוד העיר תל אביב בForum des Images. הרבה מי ומי. סרט קשה נורא. ביקורתי ונוקב, בחיה מוזרה לפתיחה של פסטיבל. 3 פעמים בשבוע, יש אחרי העבודה, קורס צרפתית, עד 8 בערב. המשמעת העצמית הנדרשת כאן היא נפלאה ומבורכת. ופלו מתקשרת. היא נוסעת לבורדו עם חברים שלה ויש עוד מקום באוטו. כן, אני רוצה להצטרף.
ואז תפסתי שפעת, ואיך זה לא נעים שעל השבוע הראשון בעבודה אתה יוצא לחופשת מחלה. הרגשתי חרא. פספסתי את הסופ"ש בבורדו ועד שהבראתי הנשמה יצאה. לשבת בבית ולהתבוסס במיץ של עצמך זה לא קל. אפילו די מדכא, ואני מנסה ללמוד אבל כואב לי הראש, ומתחילה לנסות לכתוב מכתב מוטיבציה אבל אין לי ממש מוטיבציה כרגע, ואני מאבדת את זה. כשכבר יכולתי לצאת מהמיטה תניר באה, הכנו ארוחה טובה ודיברנו על המנטאליות של להיות לבד בעיר זרה. אח"כ היא שלחה אותי לראות סרט. הלכתי לבד. זה יוצא דופן לכשעצמו, אבל עוד יותר בגלל שאני לא רואה כאן סרטים. לא יודעת למה, איזשהו מחסום, ספציפית כלפי הקולנוע, ספציפית פה. הסרט היה חסר חשיבות, אבל כשחזרתי כתבתי לסטלה, מורתי המיתולוגית לצרפתית - חיבור.
Normalement je ne suis pas une fille qui a beaucoup de temps librè. Au contraire, je suis plutôt occupée, je ne trouve pas le temps pour faire tout ce que je veux. Mais pendant la dernière semaine comme j'étais malade je suis restée à la maison jour et nuit jusqu'à en avoir marre.

Si ça appelle être libre! J'ai donc essayé de faire tout ce dont j'ai toujours envie mais en vain. Apparemment quand on est malade on perd la patience et la motivation, et tout ce qui reste est attendre chez soi, entre quatre mures et bouder. Plein de pensées me sont arrivées pendant ces jours; j'ai beaucoup réfléchi à cette année passée en France, à mes projets d'y étudier, au faut que j'ai vraiment besoin de préparer un dossier de mes photographies et écrire finalement une lettre de motivation. Mais je n'ai aucune idée comment les faire... Aussi j'ai songé à la possibilité de ne pas être acceptée. Le concours est tellement difficile et personne ne me promet le succès. Les pensées devenaient indépendants de ma volonté à un moment ou à un autre, et même deprimentes. Je suis arrivée à penser à tout ce que j'avais loupé pendant mon année en France et à la solitude dans un pays étranger.

Aujourd'hui une amie est venue me rendre visite. Je lui au partagé mes idées et heureusement j'ai decouvert qu'elle en a les mêmes. Après avoir déjeuné ensemble on a decidé d'aller voir un film, mais nous ne sommes pas tombées d'accord lequel.

Lorsque nous nous sommes séparées elle m'a conseillé d'aller voir tout seule un film americain qu'elle avait dèja vu. C'est important de mentionner que je ne vais jamais au cinèma. Ce n'est pas parce que je ne l'aime pas (au contraire, je l'adore) ni à cause du prix ou de gens qui y fréquentent. J'ai toujours le sentiment de ne pas avoir assez de temps ou peu importe quelle raison qui m'empêche.

Bref, tout simplement je me suis achetée un billet et me suis trouvée dans la salle. J'ai vu un fil, simple et sympa, et, ce qui était le plus important, qui m'a rendu optimiste et fière de ma petite vie parisienne

www.boompam.org

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה