יום חמישי
הכל פוליטי
במישור הפוליטי המצב גם כן לא מזהיר. תנועת הנוער, המעורבות והדעות שלי לא שוות הרבה היום. זה לא רק שאני לא תמיד יודעת להשיב לשאלות שעולות לאוויר, זה איזשהו חוסר אונים מול הצורך לגבש דעה. בזמן האחרון נדמה לי שבארץ עושים הכל כדי להישאר במבוי סתום. 42 שנות כיבוש זו סיסמא שנחמד להתריס נגדה אמנם, אבל כשחושבים על זה רגע בפשטות, זה פשוט מביך. וגלעד שליט שעולה ויורד מהכותרות כמו עוד אייטם תקשורתי - מוציא אותי מדעתי.
אני לא "אזרחית מודאגת שנמצאת כרגע בגולה" וזה לא שאני מלקה את עצמי על זה שאני עושה חיים בפריז כשהמצב בארץ בקנטים. אלה תחושות של בלבול וואקום מחשבתי דווקא בשעה שאני כן קוראת, מתעניינת ומגיבה. המצב לא פשוט גם כשזה מגיע לדו שיח עם הסובבים אותי. הם אמנם יודעים המון (הרבה יותר ממני לפעמים, אני מתביישת להודות), אבל כשאני כבר שואלת ברצינות מה הדעה שלהם על היותי ישראלית, חוץ מניד ראש מודאג ואולי איזה משפט ענייני שכולם כבר יודעים בעל פה, קיים, שוב, איזה ואקום. ואני, מצידי, מגלה שהזהות הלאומית שלי היא בכלל עיסת רגש חסרת צורה שקשה להתייחס אליה ברצינות.
קטונתי מלשפוט האם זוהי האדישות של הדור שלי שגורמת לחוסר הידע הזה, וזה לא סוד שהאינדוקטרינציה קיימת ושדעת הקהל (בעיקר בארץ, אגב) מורעלת. הסיכוי הקיים לחידוש או לשיפור המצב מתחרבן כל פעם מחדש, וזה לא סתם "חבל", זה עניין תהומי שאפשר להשתגע. הקול השפוי בראש שלי לוחש "עזבי אותך". אז שוב, אני עוזבת.
יום ראשון
יום רביעי
" ?Tu fais quoi, alors "
דצמבר הגיע, ואני חוגגת שנה בפריז. מי היה מאמין שהזמן הזה יבוא מהר כל כך. ולא שבקלות הוא הגיע. פעם מישהו חכם אמר לי שתוך שנה הכל ייראה אחרת. הוא צדק. אותו חכם ייעץ לי שבתקופות קשות, על אף הקור והאימה, כדי להתאפס, לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא לעבור גשר מעל הסיין. זו אימרה שמייצגת כמעט כל קלישאה אפשרית אמנם, אבל היא כל כך נכונה. המים בנהר מחזירים אותי לים של תל אביב, אבל הנוף המשגע מזכיר לי שאני בפריז, פריז המחורבנת והנהדרת, שחודרת עמוק עמוק פנימה. גם פעולת החצייה הפיזית זורקת אור על הקשיים שבדרך ובו זמנית על הרווח הנקי שבכיבוש אתגרים.
בשנה יש משהו סמלי. והנה אני שוב בחודש דצמבר, חודש הולדתי. זה קצת מלחיץ, האמת, במיוחד כשמתחיל להיות קר, ועד כמה שהקור המתועב הזה חודר תחת המעיל ותחת אלפי זוגות הגרביים שאני גורבת (גרביים לא לובשים, אומרת אימא שלי), יש בו משהו מרענן. והוא מזכיר את העובדה שהחיים ממשיכים, והם תופסים תאוצה מוטרפת של שיגרה שהיא בעצם חוויה ענקית. אני הולכת ברחוב ומקנאה בעצמי, אסירת תודה על המקום בו אני נמצאת, לא משנה מה ומי הביאו אותי לשם.
ההתבטאויות, כמו ההתלבטויות, הופכות שונות כשנוח ונעים. נשמע שטחי להתעסק ב"מה ללבוש היום לעבודה", במה כדאי לעשות היום בערב. יא אללה, פתאום יש לי זמן פנוי טהור. כשיש היגיון שמקיף אותך, סובייקטיבי ככל שיהיה, אפילו הבדידות הופכת פחות מאיימת, ובלי לשים לב את נהיית, שאלוהים יעזור, נדיבה יותר, יצירתית אפילו, ולא-ותרנית. והעיר הזו, על כל הצעותיה ודרישותיה, הופכת נגישה, קלילה, משהו ששווה להיות חלק ממנו. יש זמן או אין, זה בכלל לא משנה.
זה אומר לבשל ארוחה לחברים בשישי בערב, לצאת למועדון מדי פעם, לראות תערוכות מתי שרק אפשר, למי אכפת שיש שביתה של המוזיאונים הגדולים כשאני מכירה את כל השאר. זה אומר להיות ספונטנית. ביומולדת יצאנו לשתות במקום הכי שווה בעיר. www.pointephemere.org.
בחנוכה אירגנתי ערב לביבות (כן, התנור נשרף, אבל היה מ-מ-ש כיף) והדלקת נרות אצלי בבית, או שהוזמנתי לאחרות (רק תדאגו, אם אתם מזמינים אותי, שיהיה מספיק יין, בבקשה). סופי השבוע נראים בלתי נגמרים, כמה שהם עמוסים בכל טוב. הצרפתית שלי משתפרת מיום ליום ואפילו בעבודה קיבלתי פידבק חיובי במיוחד, שזה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש אחרי קצת יותר מחודש שאני שם.
אפילו קיבלתי מתנות ביומולדת. טפו טפו.
ילדה קטנה / מילים: חיים חפר, לחן: שמוליק קראוס
על העולם
הנה היא כבר טובעת
בתוך הים
אל תוך הים למטה
צונחים שחפים
המים משאירים לך
את הצדפים
אז בואי כבר הביתה
ילדה קטנה
הטל נופל כמו כסף
מן הלבנה
הרוח מנשקת
את הגלים
וכוכבים עלייך
לאט נופלים
מלאך מן השמיים
לבן ורך
על ארבע כנפיים
ירים אותך
על חוט זהב יחרוז לך
כוכב, כוכב
ויחד תגלשו
על שביל החלב
האור על הטיילת
צהוב, צהוב
ולא רואים אף ילד
כאן על החוף
אז בואי כבר הביתה
ילדה קטנה
אני חלום אתן לך
ומתנה.
יום שלישי
המורה הקריאה את החיבור שלי בפני כל הכיתה ובסוף כולם מחאו כפיים
מה הופך בנאדם ל"צרפתי באמת"? תעלומה. הרי ברור שלא די להיוולד בצרפת. זו יותר שאלה של מוטיבציה, בעיני.
קודם כל בגלל השפה הצרפתית, שאינה דומה לאף שפה אחרת, שאינה קלה כלל וכלל, שפה בעלת אוצר מילים עצום עד שיגעון, בעלת כמויות של ביטויים ופתגמים , שפה עם דקדוק שלא יכול להיות יותר מסובך ממה שהוא. במקרה ורצית ללמוד אותה, קח בחשבון שזוהי שפה שיש ללמוד צעד אחר צעד, בסבלנות מתמדת.
שנית, ההיסטוריה והמסורת. לפעמים יש לי תחושה שלא קיים מקום בצרפת שאין בו מונומנט. נדמה שבכל מקום היה פעם אירוע בעל חשיבות לאומית או שביקר בו גדול-האומה כזה או אחר. בעיני, צרפתי אמיתי הוא זה שמכיר את סיפורה של ארצו (לא חובה כמובן שההכרות תהא עד לאחרון הפרטים), וגאה בו.
כמובן שאסור לשכוח את האופנה, שהפכה להיות אבן יסוד של ממש בצרפת. השיק, הסטייל, הפוזה - נראה כאילו הצרפתים נולדו בצעידה על המסלול. מסלול התצוגה כמובן. צרפתי אמיתי תמיד גורם לך לחשוב שהוא מטופח, מסורק, מגוהץ ומטופל, גם אם הוא הרגע התעורר או רק יצא למכולת. הגברים ילבשו ז'אקטים קלילים , יכרכו סביב צווארם צעיפים בדיוק כמו שצעיפים צריכים להיות מונחים על צוואר. הנשים, קיץ וחורף בעקבים וחצאיות מיני, יוצרות את הרושם שהכל בחיים פשוט וקליל.
מה עוד? להיות צרפתי זה לצאת גם לחופשה באוגוסט, להשאיר הכל מאחור, ובסופה להתמרמר ולזעוף בעת החזרה לשיגרה. להיות צרפתי זה להחזיק תמיד יינות וגבינה במקרר. זה באגט שמבצבץ מהתיק, זה המטרו, הביורוקרטיה, זה להתייחס במלוא הרצינות לאמנות ולאסתטיקה. להיות צרפתי זה לכבד את שכניך אבל לשמוע בכל זאת דיסק של ז'אק ברל בקולי קולות בשבת בבוקר.
?"Que signifie "être Français
De plus, il ne faut absolument pas oublier la mode. La mode en France est franchement comme un de sources de la nation! Le chic, le style, l'allure – les français semblent tous nés dans un défilé, avec ce pouvoir d'être toujours à la mode. Ils ont toujours l'air d’être très bien habillés et soignés, même s'ils se sont juste réveillés 5 minutes auparavant ou sont sortis pour faire leurs cours; Les hommes savent comment il faut porter la veste ou l'écharpe à la parféction, les femmes en haut-talons et mini-jupes donnent l'impression que tout est simple et naturel...
"Etre Français" - c'est aussi partir en vacances pendant le mois d'août en oubliant tout, et bouder en étant obligé de faire la rentrée; c'est avoir toujours un bouteille du vin et quelque fromages dans le frigo; c'est revenir à la maison avec une baguette du pain dans le sac à main; c'est le Metro et la bureaucratie, c'est avoir une vraie passion de l'art, c'est respecter le besoin du calme de l'autrui mais écouter trop fort un CD de Jacques Brel le dimanche matin...
Mais pour moi, bien que je sois fascinée par tout cela, je suis bien d'accord avec une phrase que j'avais entendue autrefois. Un ancien prof de française m'a dit cette phrase dont, malheureusement je ne me l’auteur : "Pendant mon séjour en France, je me sentais pourtant, encore plus proche de mon pays".
יום שבת
נובמבר
2. נעמה אחותי המהממת באה לבקר. פעם ראשונה שלה בפריז. בערב הראשון שלה פה לקחתי אותה עצומת עיניים עד לנוטרה-דאם, ושם, שתי גיבנות שכמותינו, הסרתי ממנה את הלוט, והפיצקהל'ה שלי נשארה פעורת פה. היא הכינה לי קניידעלך והביאה לי חבילת קרמבו מסבתא סילביה, אני לקחתי אותה לשוק הפשפשים ולשוק בבסטיל, לאכול מרק בצל, קוראסונים, לאופרה, ולסיום סיומת למסעדה יותר טובה משה ז'אנו, בהמלצת עלמה. היה כיף עם אחותי, התגעגעתי לחוכמות שלה.
http://www.epidupin.com/lieu.php
3. עוד זה מדבר וזה בא. סטלה, כאילו כדי לתת לי שוב אישור על התחלת החיים הפריזאים שלי מחדש, הגיעה לסיבוב נוסף. ושוב ארוחת ערב, מהנפלאות ביותר שאכלתי, במקום שרק סטלה ויואל בעלה יכולים לקחת אותי אליו, ושיחות תרבויתיות וסיפורים וחוויות מנקודת מבט אחרת. ואני מתחילה את פריז מחדש. Comptoir st. Germain, 57 Rue Saint-André des Arts 75006 Paris, France 01 44 41 19 49 (לארוחת ערב יש להזמין מקום חצי שנה מראש, וזה שווה כל ביס).
באותו שבוע פסטיבל תל אביב מעלה הופעה של בום פם ומקרין את הסרט "החיים עפ"י אגפא". איזה תענוג.
4. ביום ששי ישבתי אצל רוני נדלר, ובין ספל שוקו חם אחד למשנהו, בין עוגיה לעוגיה בלענו סרטים כמו "סקס והעיר הגדולה" ו"השטן לובשת פראדה". יסודות חיינו. למחרת, כאילו לא אכלתי די השבוע, הלכנו למקסיקנית המקומית,
El Sol y La Luna, 31, Rue Saint-Jacques 75005 Paris, 01 43 54 41 56 שהיתה לא רעה בכלל ולגמרי לא יקרה. משם המשכנו לשוק הכריסמס בשאנז אליזה. צריך ללכת, אבל הבסטות היקרות להחריד וכמויות התיירים הם לא איזה חוויה מכוננת.
5. ואז, הגראנד פינאלה - PARIS PHOTO - אחד מהאירועים הכי חשובים בשנה בתחום הצילום, אם לא החשוב ביותר. 4 ימי תערוכה של יותר מ500 צלמים, בהשתתפות הגלריות הנחשבות ביותר בעולם ובהצגת האוספים והאמנים המרהיבים ביותר. השנה השתתפו לראשונה גם גלריות מארצות כמו איראן ומרוקו. החוויה היתה עוצרת נשימה. אם בשבוע האפנה הכל נוצץ וקטיפתי, כאן הכל שורט, בועט, חודר הישר לנשמה, מקפיץ את הקרביים. i've died and gone to heaven. רציתי להישאר שם לנצח. יצאתי משם אחרי שעות, עמוסה גלויות, קטלוגים, הערות שוליים, רעיונות והשראה.
מומלץ לקנות כרטיס מראש. www.parisphoto.fr
קֶצֵב
בארץ אבא של שירלי נפטר. הלוואי שהייתי יכולה להיות איתה.
Normalement je ne suis pas une fille qui a beaucoup de temps librè. Au contraire, je suis plutôt occupée, je ne trouve pas le temps pour faire tout ce que je veux. Mais pendant la dernière semaine comme j'étais malade je suis restée à la maison jour et nuit jusqu'à en avoir marre.
Si ça appelle être libre! J'ai donc essayé de faire tout ce dont j'ai toujours envie mais en vain. Apparemment quand on est malade on perd la patience et la motivation, et tout ce qui reste est attendre chez soi, entre quatre mures et bouder. Plein de pensées me sont arrivées pendant ces jours; j'ai beaucoup réfléchi à cette année passée en France, à mes projets d'y étudier, au faut que j'ai vraiment besoin de préparer un dossier de mes photographies et écrire finalement une lettre de motivation. Mais je n'ai aucune idée comment les faire... Aussi j'ai songé à la possibilité de ne pas être acceptée. Le concours est tellement difficile et personne ne me promet le succès. Les pensées devenaient indépendants de ma volonté à un moment ou à un autre, et même deprimentes. Je suis arrivée à penser à tout ce que j'avais loupé pendant mon année en France et à la solitude dans un pays étranger.
Aujourd'hui une amie est venue me rendre visite. Je lui au partagé mes idées et heureusement j'ai decouvert qu'elle en a les mêmes. Après avoir déjeuné ensemble on a decidé d'aller voir un film, mais nous ne sommes pas tombées d'accord lequel.
Lorsque nous nous sommes séparées elle m'a conseillé d'aller voir tout seule un film americain qu'elle avait dèja vu. C'est important de mentionner que je ne vais jamais au cinèma. Ce n'est pas parce que je ne l'aime pas (au contraire, je l'adore) ni à cause du prix ou de gens qui y fréquentent. J'ai toujours le sentiment de ne pas avoir assez de temps ou peu importe quelle raison qui m'empêche.
www.boompam.org
יום שישי
הוֹדוּ לְ-ה' כִּי טוֹב
ארזתי תיק ועליתי על טיסה ב23 לאוקטובר. פגשתי את רם בשדה התעופה בניו דלהי אחרי 8 שעות טיסה. אני בשוֹק מזה שאני לא בשוֹק. ישנו את הלילה באיזה גסט האוז, בבוקר יצאנו להסתובב קצת בדלהי, ואז הגיע השוֹק. דלהי מהממת, מטונפת, רועשת, שוקקת. אנשים ברחובות, פרות, סוחרים. הם נועצים במבטים ביריכיים הלבנות החשופות שלי. ומה אכפת לי, אני מצלמת. בערב עלינו על רכבת של 12 שעות לוורנאסי.
מה שהיה לי מעניין בכל הסיפור הוא לאו דווקא לגלות את העוני המחריד, את תנאי החיים ואת ההרגלים. הרי בסופו של דבר אתה נשאר אותו דבר, ואני באתי כולה ל10 ימים, ומה כבר אספיק לראות. היה לי נדמה שכל העניין שבלהיות בהודו, בשביל אדם מערבי, הוא שוב בפעולת הניכוס. כל הניו-אייג'יסטים האלה שמתלבשים פתאום בבגדים הרוחניים ועושים ראסטות בשיער, את מי זה מעניין? ההתכחשות היומרנית שלהם למערב וההתחברות, כביכול, לעצמם, שמתרחשת אצלם דווקא כשהם בהודו, הכל בולשיט. ניאו-קולוניאליזם, אם נתעקש על ניסוח.
הרי מי באמת מגלה את עצמו בהודו? מה עושים שם שהוא כ"כ משמעותי ומגרה כ"כ הרבה אנשים להגיע לשם? יושבים במסעדה (מסעדה על טהרת התיירים, יש לציין), מסתובבים ברחובות ובשווקים, מצלמים, מדברים, כאלה. אין כאן חוויה פיזית, תהליך חינוכי או מקצועי. לא שהכל צריך להיות תכליתי בחיים, אבל וואלה, לא שמעתי על בנאדם שהתקדם בחיים בעקבות גירוד בביצים. ומה שעוד יותר מחרפן אותי, הוא שבסוף כולנו חוזרים הביתה, כך או אחרת, ונכנסים פחות או יותר לאותה תבנית.
בהרבה רגעים המחשבות שלי הובילו אותי למאמר של גדי טאוב שקראנו פעם בפעולה בשומר-הצעיר. הנה לינק :
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=297565
ובכל זאת אני חושבת לעצמי - ככה צריך להיות. לעבוד כמו חמורים ולאגור כמות כסף מספקת לכרטיס ולשהות ארוכה באיזה מקום, ולטייל. התענוג שבלטייל אין לו תחליף. זה הרי לא חדש, החלום הזה, לטייל ולטייל עד המוות, לא להכות שורש לעולם, לנדוד. הצימאון לגלות ולהכיר משהו שהוא שונה, לראות את מה שמעולם לא ראית - לנוכח החוויות בהודו בכלל ובורנאסי בפרט - נראה לי טבעי לחלוטין.
הטיול המכונן בהודו נסתיים ב72 שעות המתנה לטיסה בשדה התעופה בניו דלהי. אין מקומות על אף טיסת אייר פראנס, הכל באובר בוקינג. כשהגיע הלילה ה3 התחלתי לבכות, בלי יכולת לשוט בעצמי. "אל תדאגי, מדאם, אני נותנת לך את המילה שלי שהיום את עולה על טיסה" "חבל שלא בכיתי אתמול", עניתי לאחראית המשמרת ההודית החנפנית, והלכתי לנסות בחברות תעופה אחרות. באותו ערב עליתי על טיסה ישירה לפריז, ופתאום שדה התעופה שארל דה גול היה נראה כמו המקום היפה ביותר בעולם.