קטעים נבחרים בכתבי הסיכום של אימוש כוללים התפעלות מעגמומיות העננים והתוגה האימפרסיוניסטית שבשמי הכפרים הימי-ביניימים באיזור נורמנדי וברטאנייה. הכל כמובן בטון מוקסם, נפעם, משוויץ אפילו, כזה שקוראים בנשימה אחת (לא שיש ממש ברירה, פסיקים ונקודות זה לא הצד החזק אצלינו). בהמשך הטקסט, שקטעים נבחרים ממנו הוקראו בזמן אמת, ציטטות מקוריות של הדיאלוגים משעת המאבק בין אבוש, ייבדל לחיים ארוכים, וקריינית הג'יפיאס שיובא (כמה טכנולוגי) מן הארץ.
בינתיים נעמה ואני, בצעדים זהירים, מתקדמות אל היעד: הרוטינה שנקבעה לימות השבוע היתה סיורים בעיר ביום ומפגש אחיות בערב. האמצעים: גבינות, יין, שרירים ברגליים והרבה מצב רוח טוב. הבילויים הליליים הללו כללו בין השאר תערוכת WORLD PRESS PHOTO, חג המוסיקה העירוני (בערב של היום הארוך בשנה), מסעדות ובתי קפה, הרפתקה יקרה מדי על אפניים, הכנות לקראת המסע לחופשי הפלישה (כן, אמא נתנה שיעורי בית, אלא מה), צחוקים ושיגועים. המפגש המשפחתי הזה הושתת על טהרת האחווה המשפחתית שהציניקנים לבית מושינסקי-גל לא ממש מורגלים בה. ההורים דיווחו מדי בוקר על חוויותיהם של היוצאים לפנסיה, הדור הצעיר הטביע נפשו בשיחות עסיסיות כאלה וטובות, של שתי אחיות שהבדל הגיל הוא כבר לא ממש אישיו בשבילן.
בסופש עלה הדור הצעיר צפונה לאיחוד משפחתי מרגש. ההורים אספו אותנו מתחנת הרכבת בבאייה בשעה היעודה, דהרנו יחד לעבר חדר האירוח שהוזמן מראש ויצאנו במרכבתינו לארוחת ערב במסעדה המקומית לסשן החלפת חוויות. באחוזה הכפרית שהיינו האורחים היחידים בה התחלקנו לחדר הפרחים ולחדר נורמנדי. על בעלת הבית לא ממש ניתן לומר שהיא שולטת בשפה האנגלית. היה כבר קל יותר לתקשר עם וולקן, הלברדור השחור הגדול והזללן. למחרת בבוקר התעוררו הנפשות הפועלות לארוחה כפרית של קוראסונים וחמאות תוצרת בית. ומשם למוזיאון השטיח מבאייה, פיסת היסטוריה ימי ביניימית שמערכת החינוך הישראלית לא ממש טורחת להתייחס אליה. אולי כן, אם נולדת בשנות ה50. במעבר הסטורי חד המשכנו לתחנות נבחרות בחופי הפלישה. מבקרים, מתהלכים, ובוכים. על האמריקאים המטומטמים האלה, שהסתערו כדי למות, שמתו כדי להגן, שהגנו על מה שפעם קראו לו ערכי החופש. ואנחנו עומדים שם, שני הורים ושתי ילדות כבר-לא-כל-כך-קטנות, תוהים לגבי טיב ההסתערות הזו, על טיבו של החופש הזה, שהיום עושים בשמו מה שעושים, על טיבה של הגבורה, כוחו של הטמטום ונצחיותם של הערכים, וממשיכים הלאה משם, שוקעים בחזרה לחוכמות המשפחתיות היומיומיות שלנו והולכים לבשל (ולאכול) ארוחת ערב.
