פסיקים ונקודות בנורמנדי של קיץ

מתישהו באמצע השנה ההורים החלו לתכנן את המסע המשפחתי לנורמנדי. אף שבמהלך חודש אפריל הייתי בארץ, רוב ההכנות נעשו רק לאחר מכן, במיילים, צרחות, טלפונים ובילבולי ביצים לרוב. ב19.6 התכנית יצאה לפועל . אבוש, אימוש ויצי לבית מושינסקי-גל הגיעו פריזה לפגוש בחוליה המשפחתית החסרה. נקישה בדלת בשעת השין. על פי לו"ז שהוכן מראש (והודפס על גבי דפים מהודרים עם סמל השגרירות) יצאנו לפיקניק על גדות הקאנאל. זללנו את נפשינו, פגשנו את דוריה, העברנו אותה ניתוח אישיות עינייני, נפרדנו מדוריה, התפצלנו לחוליה השבה הביתה ולחוליה המיטלטלת לעבר תחנת השכרת הרכב. שעה לאחר מכן ההורים נשלחו צפונה אל מחוזות הכפר הקסומים של צפון צרפת והבנות נשארו לכבוש את פריז.

קטעים נבחרים בכתבי הסיכום של אימוש כוללים התפעלות מעגמומיות העננים והתוגה האימפרסיוניסטית שבשמי הכפרים הימי-ביניימים באיזור נורמנדי וברטאנייה. הכל כמובן בטון מוקסם, נפעם, משוויץ אפילו, כזה שקוראים בנשימה אחת (לא שיש ממש ברירה, פסיקים ונקודות זה לא הצד החזק אצלינו). בהמשך הטקסט, שקטעים נבחרים ממנו הוקראו בזמן אמת, ציטטות מקוריות של הדיאלוגים משעת המאבק בין אבוש, ייבדל לחיים ארוכים, וקריינית הג'יפיאס שיובא (כמה טכנולוגי) מן הארץ.

בינתיים נעמה ואני, בצעדים זהירים, מתקדמות אל היעד: הרוטינה שנקבעה לימות השבוע היתה סיורים בעיר ביום ומפגש אחיות בערב. האמצעים: גבינות, יין, שרירים ברגליים והרבה מצב רוח טוב. הבילויים הליליים הללו כללו בין השאר תערוכת WORLD PRESS PHOTO, חג המוסיקה העירוני (בערב של היום הארוך בשנה), מסעדות ובתי קפה, הרפתקה יקרה מדי על אפניים, הכנות לקראת המסע לחופשי הפלישה (כן, אמא נתנה שיעורי בית, אלא מה), צחוקים ושיגועים. המפגש המשפחתי הזה הושתת על טהרת האחווה המשפחתית שהציניקנים לבית מושינסקי-גל לא ממש מורגלים בה. ההורים דיווחו מדי בוקר על חוויותיהם של היוצאים לפנסיה, הדור הצעיר הטביע נפשו בשיחות עסיסיות כאלה וטובות, של שתי אחיות שהבדל הגיל הוא כבר לא ממש אישיו בשבילן.

בסופש עלה הדור הצעיר צפונה לאיחוד משפחתי מרגש. ההורים אספו אותנו מתחנת הרכבת בבאייה בשעה היעודה, דהרנו יחד לעבר חדר האירוח שהוזמן מראש ויצאנו במרכבתינו לארוחת ערב במסעדה המקומית לסשן החלפת חוויות. באחוזה הכפרית שהיינו האורחים היחידים בה התחלקנו לחדר הפרחים ולחדר נורמנדי. על בעלת הבית לא ממש ניתן לומר שהיא שולטת בשפה האנגלית. היה כבר קל יותר לתקשר עם וולקן, הלברדור השחור הגדול והזללן. למחרת בבוקר התעוררו הנפשות הפועלות לארוחה כפרית של קוראסונים וחמאות תוצרת בית. ומשם למוזיאון השטיח מבאייה, פיסת היסטוריה ימי ביניימית שמערכת החינוך הישראלית לא ממש טורחת להתייחס אליה. אולי כן, אם נולדת בשנות ה50. במעבר הסטורי חד המשכנו לתחנות נבחרות בחופי הפלישה. מבקרים, מתהלכים, ובוכים. על האמריקאים המטומטמים האלה, שהסתערו כדי למות, שמתו כדי להגן, שהגנו על מה שפעם קראו לו ערכי החופש. ואנחנו עומדים שם, שני הורים ושתי ילדות כבר-לא-כל-כך-קטנות, תוהים לגבי טיב ההסתערות הזו, על טיבו של החופש הזה, שהיום עושים בשמו מה שעושים, על טיבה של הגבורה, כוחו של הטמטום ונצחיותם של הערכים, וממשיכים הלאה משם, שוקעים בחזרה לחוכמות המשפחתיות היומיומיות שלנו והולכים לבשל (ולאכול) ארוחת ערב.

Shit hole

"אויש!!נורמנדי! איזה כיף יהיה לכם!" כך בובון לאחר שסיפרנו על התכניות לנסיעה. כי הכל היה כל כך ספונטני שכרטיסי טיסה לא מצאנו, ולעומת זאת בדקה ה90 של חברות הרכבת הצרפתית היו דילים שחבל על הזמן. לקחנו. כל כך הרבה מקומות יפהיפיים יש בצרפת הרי, למה לחפש רחוק? נתברכנו ברכבת ריקה ובנסיעה מקסימה של שלוש שעות. הגענו. אני עוד מחייכת מלבלובי הפריחה הכפרית, הוא כבר הבין מה העניינים. אין פה אף אחד. אפילו הקבלה בהוסטל ריקה מאדם.

התיישבנו על הספסל בחוץ לאכול את הסנדביצ'ים שנשארו מהנסיעה, והחלטנו להסתובב קצת ברגל, עם התיקים עלינו.

כשחזרנו, במקום היחיד שאיכשהו נראה כמו צל של משהו מוכר, שאלנו על אספרסו ארוך. לא. קצר? "...אני אתן לכם מה שיש לי".

למחרת יצאנו לכבוש ברגל את הר סן מישל, אחד המקומות שנחשבים הקסומים ביותר בעולם, בגלל התכונות הכמעט מטפיזיות של הגאות והשפל בו. המממ. אז הלכנו ברגל שלוש וחצי שעות בבִּיצה, ועד שהגענו נתבשרנו שהיום הגאות מוקדמת, ושיוצאים לדרך חזרה. מזל שפירגנו לנו 10 דקות לעשות פיפי, על ביקור בן 45 דקות בהר עצמו לא היה בכלל על מה לדבר.

photo by Zif

הגשם ירד עלינו, ההוסטל היה הכי מעפן שראיתי, האטרקציה המרכזית של הכפר היא חנות המכולת, והפעילות המועדפת היא גניבת אגסים ותפוחים מגניהם של בני המחלקה הגריאטרית שהם תושבי המקום. אף לא אחד מתחת לגיל 60. בגדול היה די סיוט. ניסינו לשמור על אופטימיות ולקחנו את האוטובוס הראשון לעיר הקרובה, בתקווה שמשם נצליח למצוא דרך לאיזה מקום מעניין. אפילו פנסי הרחוב עוד לא דלקו. מה זה השיט הול הזה.

הגענו לתחנת הרכבת למרות שהכרטיסים שלנו היו רק ליום המחרת, בערב. הקופאית שאלה את האחראי ונתנה תשובה שלילית, אבל אז בום! מישהו שנראה חשוב יצא מהדרך האחורית, ואנחנו אחריו, מתחננים על נפשינו, הורגים קרובי משפחה מימין ומשמאל, משקרים במצח נחושה, מה לא ניתן כדי לעלות על הרכבת הזו (44 אירו כל אחד, מחירו המלא של כרטיס). עלינו. חיכינו. חגגנו את ניצחוננו על המערכת, ועם נחיתתנו בפריז, חזרנו לנשום כמו שצריך.