surprisingly relieving

Coming back to Paris became much easier thanks to the presance of friends and the sun.

IRA DA

Parisian shoes

Jewish Holidays

le Rouge

TD & Boubs

מוֹרי

יולי לקראת סיום. מורי קנתה כרטיס לארה"ב עם עצירה בפריז ושואלת כמה כסף צריך להביא ל5 ימים של שכרון חושים. הקבלה שלי לעבודה החדשה, הפעם בזכות הכישורים וקורות החיים שלי, נתנה לי את הדלק הדרוש להמשיך בינתיים באלעל עד שאתחיל שם (פיטרו, ועוד איך, אבל חזרו בהם. בדיוק.). לקראת העבודה החדשה יש תהליכים נוספים של מיון שאני צריכה לעבור. כלום עוד לא סגור,הכרחתי את כל מי שאני מכירה להחזיק לי אצבעות (גם ברגליים) והמשכתי. משמרות, לילות, הכל כרגיל. אני לא פוצה את פי. נפלא פה.
מורי הגיעה שבוע לפני הזמן. האמת, העתקתי לא נכון ליומן שלי את פרטי הכרטיס שלה, וכשהיא חיכתה שאקיים את הבטחתי לקבל את פניה בשדה התעופה אני הכנתי לי לתומי ארוחת ערב והתכוננתי למסיבה שלאחריה. בדיוק יצאתי לקנות באגט כשהיא התקשרה. הבאגט נפל, אני השתוממתי, ו45 דקות אח"כ נפגשנו ביציאה מתחנת המטרו.
איך היה כיף עם מורי היפה והמשוגעת הזו, חברתי, אחותי, תאומתי הסיאמית. קרענו את רחבת הריקודים בסופ"ש, שתינו כמויות של יין וערק וקפה שחור משחור, פגשנו בנים, אכלנו פירות ים ("תמרי, אני רוצה שרצים וחלזונות") והיה כיף טהור, טוב ואמיתי.
איתי טס לחו"ל, אני משקה לו את העציצים בדירתו בקומה ה6. השקיה, דואר וסיבולת לב-ריאה. שירלי קונה כרטיסים לפריז. קיץ כאן, חם לי ונעים.

חם לי

אני חוזרת לפריז ליום פתוח בבוזאר והכל כ"כ מדכא, מפחיד ובלתי נגיש. וחם פה נורא. המעברים ממקום למקום הם סיוט, והנסיעה לעבודה היא גהנום זמתחזה לנסיעה ברכבת תחתית.

כאילו כנגד כל הסיכויים הצלחתי להיכנס לקורס צרפתית נוסף, 5 פעמים בשבוע, למרות שלא היה מקום. הקפיצו אותי רמה, מחמאה בלתי רגילה, ואפילו עם המשמרות בעבודה זה מסתדר. קרן אור זוהרת בימי שממה שכאלה. חם לי, והשיגרה שלי הפכה להיות סופר אינטיסיבית. אבל לא אכפת לי, בשיניים אני אלחם כדי לא לוותר על המטרות שהצבתי לעצמי. אני בפריז, אני לא מוותרת. אבל החום הופך לנסבל כשיוצאים למסיבה בשואוקייס, או כשמסיימים את הערב בהופעה של אסף אבידן והמוג'וז בנובו קזינו. והחום הופך ללהט, לסיבה אמיתית להתרוצץ ברחבי העיר כדי להספיק, להספיק, להספיק.

נחמד, כמה ימים אחרי ההופעה, עלמה (שאני עדיין לא יודעת שתיהפך בקרוב לחברה קרובה) מפרסמת את התמונות האלה בכתבת תרבות בעכבר העיר אונליין. www.mouse.co.il/CM.articles_item,405,209,38269,.aspx

ואז, בוקר בהיר אחד, שוב משבר. גרמתי לתקלה בעבודה, ואז בשיחת בירור, כאילו משום מקום, פוטרתי. אז נכון, התיק האישי שלי לא בדיוק נקי מרבב, ואני לא בדיוק דוגמא ומופת בעבודה (יותר קרוב ל"מושכת אש" או "כבשה שחורה", אם יורשה לי), אבל הפיטורין הפתיעו אותי.

מה אעשה? הרי העבודה הזו היא כרטיס הכניסה לחיים שלי בפריז. חברה מהעבודה ששמעה (איך לא) התקשרה לשאול איך אני. באמצע הרחוב פרצתי בבכי, לא מכאב - מפחד. פחד טהור. איך אשאר בפריז? אבל היא עודדה אותי. תערערי, תמר. ובינתיים, עד שתעשי את זה, תסתכלי על חצי הוכס המלאה, ואל תשקעי. צודקת.

אז החלטתי, .NOT WITHOUT A FIGHT. והאמת, היה לי קייס די טוב בידיים. אז החלטתי להירגע, אני אמנם מושעית מהעבודה אבל בינתיים עוד יש לי קצת כסף וקורס צרפתית ותודה לאל שלא חסר מה לעשות בעיר הזאת. למחרת התקשרתי לחברי הבובון. אני באמת מאמינה שלבחור הזה אין חסרונות. הוא משך בכמה חוטים, כבר באותו הערב שלחתי את קורות החיים שלי לשגרירות, ולמחרת התייצבתי שם לראיון. התקשרו אחרי שעתיים להודיע שהתקבלתי. מותר גם מותר לי להיות גאה בעצמי אחרי 7 חודשים של דאון.
ובמייל קבוצתי שכתבתי לחברים הוספתי את המסקנות הבאות:

1. יש להרים כוסית יין אדום לחיי ניצחון כוחות הצדק והתבונה על מערכות הקפיטל המרשעות
2. הכל לטובה
3. תמיד תמיד ללכת עם עקבים לראיונות עבודה
4. כשחברים מחזיקים אצבעות זה באמת עוזר, תודה ענקית

5. לתפארת מדינת ישראל

נשיקות מפריז, אני עדיין כאן

http://www.nouveaucasino.net/

http://www.showcase.fr/

ככה זה, בגהנום / מָרְגַרִינָה

אתה חלק ממעגל חברתי מסוים, ואין לך כרגע יותר מדי אפשרויות בחירה. זה לא נורא, אבל לפעמים הקלחת רותחת. מרכלים כל הזמן מסביבך, ואתה לא רוצה ללכלך גם אתה את ידיך, מתרחק מזה כמו מאש. לא כי אתה מתחסד, כמו כולם, גם אתה מרכל מדי פעם. אם זו היתה תופעה שולית אולי לא היית מתחרפן מזה. אבל מה שקורה כאן עובר כל גבול. מה קורה פה? על מה ולמה ההערות העוקצניות, האכזריות הזו, ההיטפלות לפרטים, החטטנות הבלתי נסבלת? מה שמפתיע, מה שדוחה במיוחד, הוא שגם מי שאתה תופס ממנו פתאום מפנה לך את הגב ומלכלך. ואיזה טינופת, יא אללה.

אז תהיה כמו מרגרינה, ילד יקר שלי, רק ושמנוני, כזה שהכל מחליק וגולש הלאה ממנו, רחוק.

סוֹפֱבְּרוּאַר

כאילו רק עכשיו הגעתי. אחרי 3 חודשים פריז מתייחסת אלי בסה"כ בסדר, יש ימים שיותר ויש שפחות. ומעבר למשברים האישיים שלי, קשה להתעלם מהקשיים האובייקטיבים שבמעבר לארץ חדשה. הקצב משתנה. הגעגועים למשפחה ולחברים יכולים לאכול אותי. והחורף הזה שהוא בלתי נסבל.

אבל פברואר היה קצת שונה. יוסי הדוד שלי בא לבקר, יצאנו למסעדה המפוארת Vins des Pyrénées, 25, Rue Beautreillis, 75004 Paris, France 01 42 72 64 94. הוא הביא איתו חבילה מהארץ, כמה נחמד. היתה הופעה של כריס קורנל שהשגתי אליה כרטיסים בחינם (!!!), וזה דווקא כן אפייני. מורגן חברתי הצרפתיה מזכירה לי שיש עוד אנשים שיכולים לנהל שיחות אינטיליגנטיות, ואת איתי אמנם רק הכרתי אבל אני כבר יודעת שהוא מהמם. אפילו יצאתי לבליינד דייט שמישהו סידר לי (התלבשתי נורא יפה והבחור היה FATASS).

הARTiSHOWk הראשון בלעדיי מתקיים ממש עוד מעט, ואני מתרגשת נורא. סומכת בעיניים עצומות על אורצ'ה ואור פריש אבל כן, יש צביטה קטנטנטנטנה בלב.
והכי חשוב, מתגבשת לי יותר ויותר ההבנה שאני רוצה ללמוד כאן. יותר מכל דבר שרציתי אי פעם, אם יורשה לי. ב-ר-ו-ר שאני מחרבנת במכנסיים מרוב פחד, מוטרפת מלחץ על הצרפתית, חסרת ביטחון לגבי האיכויות שלי כצלמת, חוששת נורא לא להתקבל, ואם כן, אז מאיך זה יראה להיות כאן סטודנטית, ומהנורא מכל, שאני לעולם לא אמצא כאן בחור.

http://www.myspace.com/artishowk

www.flickr.com/photos/tamarmosh