Armannnnnn

ARMAN exposition au Centre Pompidou

Sept 22nd - Jan 10th

(photo by Zif)

מה יש להגיד על ארמאן? בכלל הלכנו לראות תערוכה אחרת. אבל רטרוספקטיבה במרכז פומפידו מצדיקה ביקור. הוא אמן של המאה ה20, של אחרי מלחמות העולם, נובו-ריאליסטי. כשהגעתי לפריז להישאר, ביקורי הראשון בפומפידו היה בתערוכה של חבר אחר מאותו זרם, Jacques Villeglé . הוא היה נהדר.

גם ארמאן נהדר. מזכיר על קצה המזלג את העובדה שכדי להיות אמן, בימינו כמו בכל תקופה אחרת, יש חשיבות עצומה בהתעסקות עם חומר, במגע, בפעילות מתמדת סביב הנושא. אבל זו אמנות מודרנית, והיא נידונה שייתיחסו אליה כפלצנית משהו, כמרוחקת. כי קשה להאמין, בימינו, שנשאר עוד מה להמציא היום, ואין כמעט יכולת לחדש. אז ארמאן מתעסק בזבל. כמו שוילז'ה קורע וחותך ומציג מחדש ומקים לתחיה מודעות פרסומת ענקיות, מתעסק באותיות ובפונטים (בשנות ה50!), ארמאן מחטט, מחפש ומוצא. הוא מציג לראווה זבל מכל סוג - פרטי, מסחרי, תעשייתי אפילו - ובכל דרך אפשרית - הפוך, עומד, פרוש, שרוף, ממוסגר או תלוי. העשיה שלו היא כאילו טראשית, אבל מחושבת, ומזכירה את דרך הארץ שבאקט היצירה.

הצבעוניות והמגוון, ומצד שני הסטריליות והאובססיביות שבפעולת השימור מעלה את אותן השאלות. שוב תרבות הצריכה? שוב להרחיק עוד קצת את גבולות הריגוש? כן, שוב. קחו את זה, תחנקו עם זה. מומלץ בחום.

surprisingly relieving

Coming back to Paris became much easier thanks to the presance of friends and the sun.

IRA DA

Parisian shoes

Jewish Holidays

le Rouge

TD & Boubs

7 בספטמבר

מתל אביב לאשקלון מאשקלון לבאר שבע מבאר שבע לערד מערד לבאר שבע לא יכולה לחזור הביתה נוסעת לירושלים. מתקשרת לאימא שאני לא חוזרת הביתה. את לא רוצה לדעת איך היה בערד? נו איך. היה נעים ונחמד. אבל עומר בכל זאת מת. האם החדר של עומר נשאר אותו דבר? מוצפי ומתנצ'יק אמרו שכן, אז לא העזתי לעלות למעלה להציץ. הם הרי מתמודדים כ"כ יפה. בישראליות הזאתי, שהיא שונה משלי אבל בעצם מה ההבדל. בקבלתם את הגורל, באלגנטיות. ההבדל הוא שעומר מת.

רינה חייכנית ומתעניינת. לרגע לא מסתירה או שומרת משהו באפלה. זאביק מגיע הביתה מאוחר, מתפלפל קצת, שותק הרבה. עומר בכל זאת מת. לא יותר ולא פחות, ככה מוחץ ומשתק ומחבל בכל נתיב מחשבה או רגש.

הנסיעה ארוכה באופן בלתי נסבל. בחוץ חושך, מאחור חיילים עושים לי חור בראש. חיילים. אחד מהם צועק לחבר שלו "תביא קצת במבה, נו באימשך, אני חייל, תן קצת בשביל המולדת". מולדת. אבן והר, גזע עץ ובית. מולדת נוראה והורגת. זו לא בדידות, זו לא מחלה או תאונת דרכים. במוות הזה ישנה שנאה ואלימות, קנאות ואכזריות שנולדו כתוצר לוואי מפלצתי של רגשות שהיו חיוביים, פעם, מזמן. תחושת תקווה, תחושת שייכות ואהבה למקום ולבית. אבל אז הקיצוניות, והקנאות. וזו הארץ הזו, שאוכלת יושביה או עוד איזה משפט קלישאתי שכבר מצצו ממנו את כל התוכן.

מצצו מהכל כבר את כל התוכן, ועומר נשאר מת.

Everything's changed, and yet it stays the same

ביקור בישראל אוגוסט-ספטמבר 2010

ספטמבר

עוד חודש נגמר. הזמן טס, וזו לא בדיחה של עובדי חברות תעופה. הוא אוזל, נוזל בין האצבעות. אני מנסה את מזלי בשליחת עבודות לכמה תערוכות. מתקבלת לאחת, נדחית מאחרת, אחת נבחרת אישית ע"י אלכס ליבק. מצלמת בטירוף, ומקבלת בשמחה ובגאווה גדולה חדשות לגבי ציור שלי נתלה כאחד מ100 בשדרות רוטשילד, במסגרת חגיגות ה100 לתל-אביב. ציור שציירתי על בסיס תצלום של מקסים סלומון ומילים של שיר של אלתרמן. חולק את היריעה עם זה של נחום גוטמן, לא פחות.
העבודה קשה, אין בינתיים תשובה מהשגרירות והציפייה מורטת עצבים.