‏הצגת רשומות עם תוויות התחלה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התחלה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון

NEW YEAR'S RESOLUTIONS



NOT BY ORDER OF IMORTANCE

I will take more photos

I will read more in French

I will peal and shave even when there's no boy to find

I will be totally dedicated to my job

I will not miss admission dates. ever

I will not finish the whole ice cream box in one time

I will tell him more. If he listens still

I will run

I will be friendlier

I will floss

I will read the art books I purchase

I will follow my ambitions

Happy new yea

Couldn't care less

בלי בכלל שהתכוונו, נגמרה לנו שנת 2010. היה מוזר כשהיא בכלל התחילה, וכבר היא מעזה להיגמר. ובאיזה רעש, באיזו מהומה.

דצמבר הוא חודש לא קל לאאוטסיידרים. אמנם נחמד לחסוך כמה גרושים, כי הרי אתה לא חלק מטירוף הקניות לקראת חג המולד שאתה לא חוגג, אבל איזו צביטה בכל זאת עושה דרכה ללב שלך. בכל זאת, חג. והוא בכל מקום. בסופו של דבר מישהו מזמין אותך להצטרף אליו לארוחת החג. תפוחי אדמה, גבינה צהובה, בשר חזיר.

שבוע לאחר מכן, ברחובות מכוניות צופרות כמו ביום שסיימת את התיכון. "כן... אה.. שנה טובה! הרבה בריאות!" אתה ממלמל בחצות, משיק שפתיים וגביעי שמפניה עם זרים.

ושוב יש משמעות לעובדה שאתה מדת אחרת, מארץ רחוקה.

יום רביעי

הוי, כנרת



באופן די מוזר, את כנרת רוזנבלום, "הפריזאית", פגשתי רק לאחר חזרתה לארץ. הבלוגרית שהיתה ל"פרסונה" בחייהם של הישראלים המגיעים לכאן, מי לתייר ומי להישאר, חזרה למולדת. ההצעה שלי היתה בכלל תמונה משפחתית לכבוד סופה של תקופה. אבל כהרגלי איחרתי את המועד. במקרה, מועד ביקורי בארץ היה לא רחוק. הצעתי לשנות קצת את הקונספט, תמונה משפחתית לכבוד החזרה החגיגית. והמטלטלת. תשובה חיובית.

התקבלתי לבית המשפחה בזרועות פתוחות. הם בלבוש הולם, אני מזיעה לאחר נסיעה באפניים עם שתי המצלמות. הבנות המקסימות פתחו בפני את דלת הדירה, ההכרות נערכה בחופזה כי לא היה יותר מדי קרח לשבור, ודי מהר עברנו לשלב הצילומים. החלטנו לצלם "בין הארגזים", הרי הם רק נחתו, הדירה עדיין לא כמו שהיא תיראה בסופו של דבר. המזרונים עוד ארוזים בניילונים, הרהיטים עוד לא מורכבים. פריז-תל אביב. איזה הבדל. האור כ"כ ישראלי, הדירה תל אביבית למהדרין, מזג האויר לא משאיר מקום לדמיון, אבל החיוך למצלמה יוצא רק בלוויית ה-OUISTITI (הורסיה הצרפתית לצ'ייייייז האמריקאי). ואני תוהה איך זה ככה לסגור את הבסטה, מה מעמודי התווך של "שם" (שבשבילי הוא "כאן") נשאר, מה נטמע עמוק באישיות, במה טורחים להיאחז בכוונה ומאידך, מה מתמסמס, מה מאבד חשיבות, מה נשכח.

היום, אגב, היא כותבת מתל אביב. http://parisait.com/