רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה. שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שאני תמיד ארצה לשוב אליה.
לאן אשוב?
"לבקר" בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד להאבד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.
אני יוצאת מבית הוריי בצפון הישן של תל אביב. בגינות הבתים המשותפים פורחים פרחי "לב הזהב", והעצים בשדרות נורדאו (כולל הפירות שנשרו מהם ונמרחו על הרצפה) שרים לי שירי ערש של ילדות.
אני עולה במסלול של קו 5 מערבה עד לים. אני לא מפספת את הים. אסור לי. אין לי כזה בפריז. והסיין, יבורך הנהר הזה, לא מגיע לקרסוליים של חוף הים התיכון התל אביבי. לא משנה איזה חוף, לא משנה עם מי, לא משנה באיזו שעה ביום. גם לבד הולך. אולי אפילו עדיף.
עולה להתקלח בדירה בבן יהודה שגרתי בה פעם, אצל השותפה המיתולוגית שלי מ'. מהמרפסת שפעם ישבתי בה כל ערב רואים את גגות תל אביב. יש בריזה מן הים. רק כוס אחרונה של קפה שחור, שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואני ממשיכה. הבטחתי לעיר שלי שהיום אני איתה.
ואז קפיצה קטנה לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. אולי זו לא כוס התה של הרבה אנשים, אבל יש משהו מרגיע בבתי קברות. ובזה התל אביבי במיוחד. זו הצצה מקרוב במה שנותר מכאלה שבנו והקימו כאן. לא כמו חלוצי הגליל ומתיישבי הנגב, רחוק מעבודת הכפיים ומטיפות הזיעה על הגב. אלה העירניקים הטהורים, סופרים, מייסדים ואנשי תרבות שחיו בשלום עם האורבאניות הזו, שהקימו את הבוהמה הנפלאה הזו של תל אביב, שאף אחד עדיין לא ממש הצליח לפצח עד תום את הנוסחא שלה.
משם, מהרחובות הקטנים עם הריח של הים, אני מתמרזת לכיכר מגן דויד. כשהייתי קטנה מבחינתי הנקודה הזו היתה מרכזו של היקום. גם שינקין, גם קינג ג'ורג', גם נחלת בנימין וגם השוק מצטלבים באותה צומת? גן עדן!
אני עוברת בשוק
כי זה שמוכר לימונענע מתרכיז מתוק מדי עוד קורץ לי, ומפרגן כוס צוננת בחינם.
יורדת אותו ועולה חזרה
ודרך פלורנטין אני מגיעה לתחנה המרכזית
כי אני מתה על התחנה המרכזית
כי היא אחרת ומתפרצת עליי וזורחת בכל מני צבעים משוגעים
וכי עד שהגעתי לשם אני כבר עייפה מלחשוב
ואני רק צריכה זריקת מציאות
לזכור איך הכל נראה באמת
ולהישאב פנימה אל תוך אחת מהמפלצות הצהובות, קו 5 צפונה.
הפוסט פורסם במקור אצל כנרת:
http://parisait.com/2010/12/31/the-right-to-return-to-tel-aviv-tamarm
