חם לי

אני חוזרת לפריז ליום פתוח בבוזאר והכל כ"כ מדכא, מפחיד ובלתי נגיש. וחם פה נורא. המעברים ממקום למקום הם סיוט, והנסיעה לעבודה היא גהנום זמתחזה לנסיעה ברכבת תחתית.

כאילו כנגד כל הסיכויים הצלחתי להיכנס לקורס צרפתית נוסף, 5 פעמים בשבוע, למרות שלא היה מקום. הקפיצו אותי רמה, מחמאה בלתי רגילה, ואפילו עם המשמרות בעבודה זה מסתדר. קרן אור זוהרת בימי שממה שכאלה. חם לי, והשיגרה שלי הפכה להיות סופר אינטיסיבית. אבל לא אכפת לי, בשיניים אני אלחם כדי לא לוותר על המטרות שהצבתי לעצמי. אני בפריז, אני לא מוותרת. אבל החום הופך לנסבל כשיוצאים למסיבה בשואוקייס, או כשמסיימים את הערב בהופעה של אסף אבידן והמוג'וז בנובו קזינו. והחום הופך ללהט, לסיבה אמיתית להתרוצץ ברחבי העיר כדי להספיק, להספיק, להספיק.

נחמד, כמה ימים אחרי ההופעה, עלמה (שאני עדיין לא יודעת שתיהפך בקרוב לחברה קרובה) מפרסמת את התמונות האלה בכתבת תרבות בעכבר העיר אונליין. www.mouse.co.il/CM.articles_item,405,209,38269,.aspx

ואז, בוקר בהיר אחד, שוב משבר. גרמתי לתקלה בעבודה, ואז בשיחת בירור, כאילו משום מקום, פוטרתי. אז נכון, התיק האישי שלי לא בדיוק נקי מרבב, ואני לא בדיוק דוגמא ומופת בעבודה (יותר קרוב ל"מושכת אש" או "כבשה שחורה", אם יורשה לי), אבל הפיטורין הפתיעו אותי.

מה אעשה? הרי העבודה הזו היא כרטיס הכניסה לחיים שלי בפריז. חברה מהעבודה ששמעה (איך לא) התקשרה לשאול איך אני. באמצע הרחוב פרצתי בבכי, לא מכאב - מפחד. פחד טהור. איך אשאר בפריז? אבל היא עודדה אותי. תערערי, תמר. ובינתיים, עד שתעשי את זה, תסתכלי על חצי הוכס המלאה, ואל תשקעי. צודקת.

אז החלטתי, .NOT WITHOUT A FIGHT. והאמת, היה לי קייס די טוב בידיים. אז החלטתי להירגע, אני אמנם מושעית מהעבודה אבל בינתיים עוד יש לי קצת כסף וקורס צרפתית ותודה לאל שלא חסר מה לעשות בעיר הזאת. למחרת התקשרתי לחברי הבובון. אני באמת מאמינה שלבחור הזה אין חסרונות. הוא משך בכמה חוטים, כבר באותו הערב שלחתי את קורות החיים שלי לשגרירות, ולמחרת התייצבתי שם לראיון. התקשרו אחרי שעתיים להודיע שהתקבלתי. מותר גם מותר לי להיות גאה בעצמי אחרי 7 חודשים של דאון.
ובמייל קבוצתי שכתבתי לחברים הוספתי את המסקנות הבאות:

1. יש להרים כוסית יין אדום לחיי ניצחון כוחות הצדק והתבונה על מערכות הקפיטל המרשעות
2. הכל לטובה
3. תמיד תמיד ללכת עם עקבים לראיונות עבודה
4. כשחברים מחזיקים אצבעות זה באמת עוזר, תודה ענקית

5. לתפארת מדינת ישראל

נשיקות מפריז, אני עדיין כאן

http://www.nouveaucasino.net/

http://www.showcase.fr/

A Woman A Man Walked By

במאי רם בא אלי לפריז. הסתובבנו, דיברנו, בילינו. "פה גרים!?" הוא צורח עליי כשאנחנו חוצים גשר מעל הסיין, "פה באים לבקר, נדהמים, משתאים, וחוזרים הביתה, אני לא מאמין שאת גרה פה, יו לאקי באסטרד!!"
היתה תערוכת WORLD PRESS PHOTO 2009 שהוא מצא בשיטוטיו, היו קרפים, היתה תערוכה מופלאה של אנדי וורהול בגראנד פאלה. היה ביקור מכונן בבוזאר, ביה"ס שאני רוצה ללמוד בו אמנות, ואיך שרעדו לי הרגליים. והיתה הופעה של PJ האגדית. הנה מה שהוא כתב אצלו בבלוג, קצת מקוצר.

"רוקנרול זו דת, ו"לה בטקלאן" הוא רק אחד ממקדשיה הרבים. פאריז - עיר המקדשת את הביטוי האסטתי, היצירתי, את האומנויות היפות, העיר שבה הבוז-ארטס הוא בית הספר לכמרים, והלובר, האורסיי הפומפידו ושאר המוזיאונים הם המקדשים - היא מקום נכון כל כך לארח הופעה של פי.ג'יי הארווי, בעיני הכוהנת הגדולה של העולם המוזיקלי שנקרא רוק, האשה שהצליחה בגופה הצנום ובקולה העמוק המלהטט, בטקסטים אפלים, מלחנים מזוקקים ובביצועים מדוייקים ליצור את המוזיקה הזו בצורתה הטהורה ביותר.

ראיתי אותה בפעם הראשונה לפני ארבע עשרה שנים בחיפה, במופע הרוק הטוב ביותר שהתרחש אי פעם בכדור הארץ, שופכת את קרביה על הבמה. שש שנים אחר כך ראיתי אותה שרה בלונדון ועכשיו, שמונה שנים מאוחר יותר, אנחנו נפגשים שוב בפאריז האביבית והיפה, עם שירי שני האלבומים שהיא כתבה עם ג'ון פאריש. והיא רזה, ורידים בולטים בידיים, בשמלה שחורה ותיק קטן מצולב ובו משדר האוזניות. פולי ג'ין הארווי, הכוהנת הגדולה, שקועה במוזיקה שיוצרים הנגנים שלה. רוקדת, מתפתלת, מנצחת, קורנת, שרה, נוהמת, עולה לגבהים ומתחתרת למעמקים, היא מופיעה: לוקחת את משתתפי הטקס המוזר למסע בעולמות אחרים, מובילה אותם בידיים בטוחות ומאומנות אל רגעים טהורים, צלולים, זכים של מציאות נוכחת כל כך עד שכל מה שיש בה, העולם והאנשים מסביב והאוויר ואתה - הוא הצליל. "

הבלוג של רם http://www.gesher.blogspot.com/

http://www.worldpressphoto.org/