ראש לשכת שגריר ישראל בצרפת

אני??? טוב נו, שיהיה.

ובכלל מאיפה זה בא לי?

כל שרציתי הוא לתפוס תנומה קלה.

ברוך הבא. טוב שבא.

תשתקי כבר

לכל בן אדם צריכה להיות בליבו קצת שנאה עצמית. היא תנווט היטב ותהפוך ביומיום הפשוט להיות צניעות פשוטה, ענווה. בימים קשים היא תכה, אבל מי מאיתנו לא חווה מדי פעם קצת דיכאון. מתמודדים איתו, בולסים איזו עוגה, וגמרנו.

אין בכך לומר ששנאה עצמית טובה ליהודים. להיפך. חוסר היכולת של אנשים מסוימים להעריך את עצמם, ומכאן מבצעים פעולות שאין מאחוריהן מחשבה, מתנצלים באופן קבוע ולא מתמודדים עם תוצאות מעשיהם, לא לוקחים אחריות, הם הפרי הרקוב של חוסר הערכה עצמית. לא בזה עסקינן. הכוונה היא קצת שנאה עצמית, שנאה מהסוג הישן והטוב, מרירה, עסיסית, דביקה.

דמיינו לעצמכם אדם שיהיה כל הזמן מבסוט מעצמו. גם ברגעים בהם הוא לא אוהב את עצמו, הוא מבסוט מעצם קיומו שלו. ברגעים של צחוק, ברגעי שיעמום, בעבודה, בבילוי, לבד, יחד, הוא תמיד בסדר, הוא תמיד נכון, תמיד צודק. לא קיים בו ולו מנגנון יחיד של ביקורת עצמית, של רגישות כלפי מגרעותיו או חולשותיו של האחר, כי הוא מבסוט. ולא שאין לו מגרעות משלו. אבל גם מהן הוא מבסוט.

" ?Tu fais quoi, alors "

ça commence à faire froid, là

דצמבר הגיע, ואני חוגגת שנה בפריז. מי היה מאמין שהזמן הזה יבוא מהר כל כך. ולא שבקלות הוא הגיע. פעם מישהו חכם אמר לי שתוך שנה הכל ייראה אחרת. הוא צדק. אותו חכם ייעץ לי שבתקופות קשות, על אף הקור והאימה, כדי להתאפס, לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא לעבור גשר מעל הסיין. זו אימרה שמייצגת כמעט כל קלישאה אפשרית אמנם, אבל היא כל כך נכונה. המים בנהר מחזירים אותי לים של תל אביב, אבל הנוף המשגע מזכיר לי שאני בפריז, פריז המחורבנת והנהדרת, שחודרת עמוק עמוק פנימה. גם פעולת החצייה הפיזית זורקת אור על הקשיים שבדרך ובו זמנית על הרווח הנקי שבכיבוש אתגרים.

בשנה יש משהו סמלי. והנה אני שוב בחודש דצמבר, חודש הולדתי. זה קצת מלחיץ, האמת, במיוחד כשמתחיל להיות קר, ועד כמה שהקור המתועב הזה חודר תחת המעיל ותחת אלפי זוגות הגרביים שאני גורבת (גרביים לא לובשים, אומרת אימא שלי), יש בו משהו מרענן. והוא מזכיר את העובדה שהחיים ממשיכים, והם תופסים תאוצה מוטרפת של שיגרה שהיא בעצם חוויה ענקית. אני הולכת ברחוב ומקנאה בעצמי, אסירת תודה על המקום בו אני נמצאת, לא משנה מה ומי הביאו אותי לשם.

ההתבטאויות, כמו ההתלבטויות, הופכות שונות כשנוח ונעים. נשמע שטחי להתעסק ב"מה ללבוש היום לעבודה", במה כדאי לעשות היום בערב. יא אללה, פתאום יש לי זמן פנוי טהור. כשיש היגיון שמקיף אותך, סובייקטיבי ככל שיהיה, אפילו הבדידות הופכת פחות מאיימת, ובלי לשים לב את נהיית, שאלוהים יעזור, נדיבה יותר, יצירתית אפילו, ולא-ותרנית. והעיר הזו, על כל הצעותיה ודרישותיה, הופכת נגישה, קלילה, משהו ששווה להיות חלק ממנו. יש זמן או אין, זה בכלל לא משנה.

זה אומר לבשל ארוחה לחברים בשישי בערב, לצאת למועדון מדי פעם, לראות תערוכות מתי שרק אפשר, למי אכפת שיש שביתה של המוזיאונים הגדולים כשאני מכירה את כל השאר. זה אומר להיות ספונטנית. ביומולדת יצאנו לשתות במקום הכי שווה בעיר. www.pointephemere.org.
בחנוכה אירגנתי ערב לביבות (כן, התנור נשרף, אבל היה מ-מ-ש כיף) והדלקת נרות אצלי בבית, או שהוזמנתי לאחרות (רק תדאגו, אם אתם מזמינים אותי, שיהיה מספיק יין, בבקשה). סופי השבוע נראים בלתי נגמרים, כמה שהם עמוסים בכל טוב. הצרפתית שלי משתפרת מיום ליום ואפילו בעבודה קיבלתי פידבק חיובי במיוחד, שזה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש אחרי קצת יותר מחודש שאני שם.



אפילו קיבלתי מתנות ביומולדת. טפו טפו.

העיר מורידה את הטמפרטורות לאפס ומתלבשת באפנת כריסמס. אומרים שמחר יהיה שלג, זה מחורבן שקר, אבל אם כבר, אז בפריז.

קֶצֵב

3.11, חוזרת משדה התעופה. שתיתי קפה אמיתי (פרס נובל צריך לקבל מי שהמציא את הקפה, פשוט גאון), עשיתי קקי כמו בנאדם, התקלחתי והתקשרתי הביתה להודיע שהכל בסדר ולהתייעץ האם להיות ילדה טובה או שמותר לי קצת למשוך את הגבולות. אבא ענה, ובהיותו נקי מרבב, הוחלט שאת היום ראשון שלי בשגרירות אני צריכה להתחיל כמו שצריך, בלי הנחות, בלי שקרים לבנים. נשמתי נשימה עמוקה, התלבשתי ויצאתי. קדימה הפועל.

בארץ אבא של שירלי נפטר. הלוואי שהייתי יכולה להיות איתה.

ופה, בלי להבין בכלל, אני מתחילה חיים חדשים בקצב אחר. יומיים אני בשגרירות וכבר הולכת להקרנת טרום בכורה של הסרט עג'מי במסגרת פסטיבל לכבוד העיר תל אביב בForum des Images. הרבה מי ומי. סרט קשה נורא. ביקורתי ונוקב, בחיה מוזרה לפתיחה של פסטיבל. 3 פעמים בשבוע, יש אחרי העבודה, קורס צרפתית, עד 8 בערב. המשמעת העצמית הנדרשת כאן היא נפלאה ומבורכת. ופלו מתקשרת. היא נוסעת לבורדו עם חברים שלה ויש עוד מקום באוטו. כן, אני רוצה להצטרף.

ואז תפסתי שפעת, ואיך זה לא נעים שעל השבוע הראשון בעבודה אתה יוצא לחופשת מחלה. הרגשתי חרא. פספסתי את הסופ"ש בבורדו ועד שהבראתי הנשמה יצאה. לשבת בבית ולהתבוסס במיץ של עצמך זה לא קל. אפילו די מדכא, ואני מנסה ללמוד אבל כואב לי הראש, ומתחילה לנסות לכתוב מכתב מוטיבציה אבל אין לי ממש מוטיבציה כרגע, ואני מאבדת את זה. כשכבר יכולתי לצאת מהמיטה תניר באה, הכנו ארוחה טובה ודיברנו על המנטאליות של להיות לבד בעיר זרה. אח"כ היא שלחה אותי לראות סרט. הלכתי לבד. זה יוצא דופן לכשעצמו, אבל עוד יותר בגלל שאני לא רואה כאן סרטים. לא יודעת למה, איזשהו מחסום, ספציפית כלפי הקולנוע, ספציפית פה. הסרט היה חסר חשיבות, אבל כשחזרתי כתבתי לסטלה, מורתי המיתולוגית לצרפתית - חיבור.
Normalement je ne suis pas une fille qui a beaucoup de temps librè. Au contraire, je suis plutôt occupée, je ne trouve pas le temps pour faire tout ce que je veux. Mais pendant la dernière semaine comme j'étais malade je suis restée à la maison jour et nuit jusqu'à en avoir marre.

Si ça appelle être libre! J'ai donc essayé de faire tout ce dont j'ai toujours envie mais en vain. Apparemment quand on est malade on perd la patience et la motivation, et tout ce qui reste est attendre chez soi, entre quatre mures et bouder. Plein de pensées me sont arrivées pendant ces jours; j'ai beaucoup réfléchi à cette année passée en France, à mes projets d'y étudier, au faut que j'ai vraiment besoin de préparer un dossier de mes photographies et écrire finalement une lettre de motivation. Mais je n'ai aucune idée comment les faire... Aussi j'ai songé à la possibilité de ne pas être acceptée. Le concours est tellement difficile et personne ne me promet le succès. Les pensées devenaient indépendants de ma volonté à un moment ou à un autre, et même deprimentes. Je suis arrivée à penser à tout ce que j'avais loupé pendant mon année en France et à la solitude dans un pays étranger.

Aujourd'hui une amie est venue me rendre visite. Je lui au partagé mes idées et heureusement j'ai decouvert qu'elle en a les mêmes. Après avoir déjeuné ensemble on a decidé d'aller voir un film, mais nous ne sommes pas tombées d'accord lequel.

Lorsque nous nous sommes séparées elle m'a conseillé d'aller voir tout seule un film americain qu'elle avait dèja vu. C'est important de mentionner que je ne vais jamais au cinèma. Ce n'est pas parce que je ne l'aime pas (au contraire, je l'adore) ni à cause du prix ou de gens qui y fréquentent. J'ai toujours le sentiment de ne pas avoir assez de temps ou peu importe quelle raison qui m'empêche.

Bref, tout simplement je me suis achetée un billet et me suis trouvée dans la salle. J'ai vu un fil, simple et sympa, et, ce qui était le plus important, qui m'a rendu optimiste et fière de ma petite vie parisienne

www.boompam.org

מוֹרי

יולי לקראת סיום. מורי קנתה כרטיס לארה"ב עם עצירה בפריז ושואלת כמה כסף צריך להביא ל5 ימים של שכרון חושים. הקבלה שלי לעבודה החדשה, הפעם בזכות הכישורים וקורות החיים שלי, נתנה לי את הדלק הדרוש להמשיך בינתיים באלעל עד שאתחיל שם (פיטרו, ועוד איך, אבל חזרו בהם. בדיוק.). לקראת העבודה החדשה יש תהליכים נוספים של מיון שאני צריכה לעבור. כלום עוד לא סגור,הכרחתי את כל מי שאני מכירה להחזיק לי אצבעות (גם ברגליים) והמשכתי. משמרות, לילות, הכל כרגיל. אני לא פוצה את פי. נפלא פה.
מורי הגיעה שבוע לפני הזמן. האמת, העתקתי לא נכון ליומן שלי את פרטי הכרטיס שלה, וכשהיא חיכתה שאקיים את הבטחתי לקבל את פניה בשדה התעופה אני הכנתי לי לתומי ארוחת ערב והתכוננתי למסיבה שלאחריה. בדיוק יצאתי לקנות באגט כשהיא התקשרה. הבאגט נפל, אני השתוממתי, ו45 דקות אח"כ נפגשנו ביציאה מתחנת המטרו.
איך היה כיף עם מורי היפה והמשוגעת הזו, חברתי, אחותי, תאומתי הסיאמית. קרענו את רחבת הריקודים בסופ"ש, שתינו כמויות של יין וערק וקפה שחור משחור, פגשנו בנים, אכלנו פירות ים ("תמרי, אני רוצה שרצים וחלזונות") והיה כיף טהור, טוב ואמיתי.
איתי טס לחו"ל, אני משקה לו את העציצים בדירתו בקומה ה6. השקיה, דואר וסיבולת לב-ריאה. שירלי קונה כרטיסים לפריז. קיץ כאן, חם לי ונעים.

חם לי

אני חוזרת לפריז ליום פתוח בבוזאר והכל כ"כ מדכא, מפחיד ובלתי נגיש. וחם פה נורא. המעברים ממקום למקום הם סיוט, והנסיעה לעבודה היא גהנום זמתחזה לנסיעה ברכבת תחתית.

כאילו כנגד כל הסיכויים הצלחתי להיכנס לקורס צרפתית נוסף, 5 פעמים בשבוע, למרות שלא היה מקום. הקפיצו אותי רמה, מחמאה בלתי רגילה, ואפילו עם המשמרות בעבודה זה מסתדר. קרן אור זוהרת בימי שממה שכאלה. חם לי, והשיגרה שלי הפכה להיות סופר אינטיסיבית. אבל לא אכפת לי, בשיניים אני אלחם כדי לא לוותר על המטרות שהצבתי לעצמי. אני בפריז, אני לא מוותרת. אבל החום הופך לנסבל כשיוצאים למסיבה בשואוקייס, או כשמסיימים את הערב בהופעה של אסף אבידן והמוג'וז בנובו קזינו. והחום הופך ללהט, לסיבה אמיתית להתרוצץ ברחבי העיר כדי להספיק, להספיק, להספיק.

נחמד, כמה ימים אחרי ההופעה, עלמה (שאני עדיין לא יודעת שתיהפך בקרוב לחברה קרובה) מפרסמת את התמונות האלה בכתבת תרבות בעכבר העיר אונליין. www.mouse.co.il/CM.articles_item,405,209,38269,.aspx

ואז, בוקר בהיר אחד, שוב משבר. גרמתי לתקלה בעבודה, ואז בשיחת בירור, כאילו משום מקום, פוטרתי. אז נכון, התיק האישי שלי לא בדיוק נקי מרבב, ואני לא בדיוק דוגמא ומופת בעבודה (יותר קרוב ל"מושכת אש" או "כבשה שחורה", אם יורשה לי), אבל הפיטורין הפתיעו אותי.

מה אעשה? הרי העבודה הזו היא כרטיס הכניסה לחיים שלי בפריז. חברה מהעבודה ששמעה (איך לא) התקשרה לשאול איך אני. באמצע הרחוב פרצתי בבכי, לא מכאב - מפחד. פחד טהור. איך אשאר בפריז? אבל היא עודדה אותי. תערערי, תמר. ובינתיים, עד שתעשי את זה, תסתכלי על חצי הוכס המלאה, ואל תשקעי. צודקת.

אז החלטתי, .NOT WITHOUT A FIGHT. והאמת, היה לי קייס די טוב בידיים. אז החלטתי להירגע, אני אמנם מושעית מהעבודה אבל בינתיים עוד יש לי קצת כסף וקורס צרפתית ותודה לאל שלא חסר מה לעשות בעיר הזאת. למחרת התקשרתי לחברי הבובון. אני באמת מאמינה שלבחור הזה אין חסרונות. הוא משך בכמה חוטים, כבר באותו הערב שלחתי את קורות החיים שלי לשגרירות, ולמחרת התייצבתי שם לראיון. התקשרו אחרי שעתיים להודיע שהתקבלתי. מותר גם מותר לי להיות גאה בעצמי אחרי 7 חודשים של דאון.
ובמייל קבוצתי שכתבתי לחברים הוספתי את המסקנות הבאות:

1. יש להרים כוסית יין אדום לחיי ניצחון כוחות הצדק והתבונה על מערכות הקפיטל המרשעות
2. הכל לטובה
3. תמיד תמיד ללכת עם עקבים לראיונות עבודה
4. כשחברים מחזיקים אצבעות זה באמת עוזר, תודה ענקית

5. לתפארת מדינת ישראל

נשיקות מפריז, אני עדיין כאן

http://www.nouveaucasino.net/

http://www.showcase.fr/

עדויות לחיים חדשים 10.2.09

אני חוזרת מהעבודה (ג'מבו, 450 נוסעים וביניהם שוב אוליבייה המורה לדרמה. נחמד) בRER הישר לתחנה cluny la Sorbonne ועולה לקניות שיגרתיות במונופרי. גם כשאני באה לקנות רק בקבוק חלב אני יוצאת עם חשבון של 20 אירו. אני פותחת את הדירה הקטנה שלי במפתח, תולה את בגדי העבודה על קולב האיוורור, המצאה גאונית, ואת הנעליים מניחה (לא זורקת באמצע החדר) אחת ליד השניה בפינה המיועדת לכך. כשגודל הדירה הוא 25 מטרים, חייבים להיות מסודרים, אין אפס. זה אומר לפתוח את המיטה כל לילה ולקפל אותה בערב. זה אומר כיסאות תלוים על הקיר ומזוודה על התקרה.
בחצות אני מוצאת את עצמי מקרצפת את הרצפה, אבל בחצות וחצי זה כבר מאחוריי ואני יורדת לשתות בירה בפאב המקומי שמתחת לבית. אחד הטובים בפריז, יש שמועות שהוא החביב על טרנטינו, כשהוא קופץ לביקור.

Le Reflet, 6, rue Champollion, 75005 Paris, France 01 43 29 97 27‏