‏הצגת רשומות עם תוויות כנרת רוזנבלום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כנרת רוזנבלום. הצג את כל הרשומות

יום שני

חודש מאי המשוגע


ככה כתבתי ביומן ב11.5

יש תחושה של קיץ היום. הבוקר עולה מוקדם, היציאה מהבית אל הרחוב לא מלווה בגל קור שמכה בפנים, כמו תמיד בחורף. אור היום בהיר, מציף את העיר. הרוח המנשבת קרירה, אך האוויר העומד חם, והניגוד הזה עסיסי כל כך.

חודש מאי בפריז הוא סוג של הדף. זהו הזמן המשוגע הזו שמזג האוויר יורד מהפסים, יום אחד גשם זלעפות, אחריו שרב מהביל, ישראלי כמעט. זו מין תחושה כזו שאוטוטו הקיץ מגיע, הקיץ שמביא איתו מבול של תיירים, חום אימים ומחנק, נינוחות מיוזעים של חופש. אבל מאי הוא עדיין חודש של "רגע לפני", של התכוננות באין לדעת למה מתכוננים, של שאיפה של אוויר פנימה לריאות כדי למלאן כמה שיותר, כמה שאפשר, עוד אנחנו רוצים, עוד ועוד ועוד. והכל כל כך רווי, אפשר כאילו לקחת ביס מהאוויר הזה, האביבי הזה, אביב בפריז, אין שני לו לאביב הזה, ואתה כמעט כועס על עצמך שאתה פה, מרגיש שזה עלול להתבזבז, רוצה להספיק את הכל, יודע שלעולם שום דבר אחר לא יוכל להשתוות לזוהר הזה.

פתאום, ב"חודש מאי המשוגע" - כמו שכנרת אוהבת לקרוא לו, עולות המעלות ומתחילים לרטוט ההורמונים. כן, בעיר הזו, היפה והזוהרת שהכל בה כמו שצריך, המבריקה והמאופקת והאימפוטנטית הזאת, ההורמונים מתחילים להשתולל. אדום וצהוב וכמעט מתפוצץ, כמו חצ'קונים בפרצוף של תיכוניסט נלהב ותאב חיים. אך הפריזאים אינם מחוצ'קנים, השם ירחם, והם אינם רגילים להורמונליות הזו, שכמו מפתיעה אותם בכל שנה מחדש. אז הם יוצאים החוצה. הם יוצאים וממלאים את הטראסות, מתעטפים במיטב המלבושים, עונדים את הנהדרים שבתכשיטים, מתרפדים בריחניים שבתמרוקים. וכך הם מעיזים פתאום, לא חוששים להסביר פנים גם אל אלה שאינם מוכרים להם, גם אל מי שנראים להם קצת שונים ואחרים. הם מפרגנים לנו קצת ממי שהם באמת, מעלים על פני השטח שערוריה פרלמנטרית כזו או אחרת, דרמה פוליטית שאולי תתן תקווה, ציטטה מבדרת זו, הריון מלכותי אחר. הם ממלאים את המצבורים שלהם ושלנו לשנה הקרובה, זו שתתחיל מיד לאחר הקיץ הממשמש ובא.

קיץ. בלי שנרגיש הוא יגיע והם יחזרו לאנפף.

פוסט אורח על תל אביב שלי לכבוד השנה האזרחית החדשה בפריזאית


רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה. שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שאני תמיד ארצה לשוב אליה.

לאן אשוב?

"לבקר" בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד להאבד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.

אני יוצאת מבית הוריי בצפון הישן של תל אביב. בגינות הבתים המשותפים פורחים פרחי "לב הזהב", והעצים בשדרות נורדאו (כולל הפירות שנשרו מהם ונמרחו על הרצפה) שרים לי שירי ערש של ילדות.
אני עולה במסלול של קו 5 מערבה עד לים. אני לא מפספת את הים. אסור לי. אין לי כזה בפריז. והסיין, יבורך הנהר הזה, לא מגיע לקרסוליים של חוף הים התיכון התל אביבי. לא משנה איזה חוף, לא משנה עם מי, לא משנה באיזו שעה ביום. גם לבד הולך. אולי אפילו עדיף.

עולה להתקלח בדירה בבן יהודה שגרתי בה פעם, אצל השותפה המיתולוגית שלי מ'. מהמרפסת שפעם ישבתי בה כל ערב רואים את גגות תל אביב. יש בריזה מן הים. רק כוס אחרונה של קפה שחור, שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואני ממשיכה. הבטחתי לעיר שלי שהיום אני איתה.

ואז קפיצה קטנה לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. אולי זו לא כוס התה של הרבה אנשים, אבל יש משהו מרגיע בבתי קברות. ובזה התל אביבי במיוחד. זו הצצה מקרוב במה שנותר מכאלה שבנו והקימו כאן. לא כמו חלוצי הגליל ומתיישבי הנגב, רחוק מעבודת הכפיים ומטיפות הזיעה על הגב. אלה העירניקים הטהורים, סופרים, מייסדים ואנשי תרבות שחיו בשלום עם האורבאניות הזו, שהקימו את הבוהמה הנפלאה הזו של תל אביב, שאף אחד עדיין לא ממש הצליח לפצח עד תום את הנוסחא שלה.

משם, מהרחובות הקטנים עם הריח של הים, אני מתמרזת לכיכר מגן דויד. כשהייתי קטנה מבחינתי הנקודה הזו היתה מרכזו של היקום. גם שינקין, גם קינג ג'ורג', גם נחלת בנימין וגם השוק מצטלבים באותה צומת? גן עדן!

אני עוברת בשוק
כי זה שמוכר לימונענע מתרכיז מתוק מדי עוד קורץ לי, ומפרגן כוס צוננת בחינם.
יורדת אותו ועולה חזרה

ודרך פלורנטין אני מגיעה לתחנה המרכזית
כי אני מתה על התחנה המרכזית
כי היא אחרת ומתפרצת עליי וזורחת בכל מני צבעים משוגעים
וכי עד שהגעתי לשם אני כבר עייפה מלחשוב
ואני רק צריכה זריקת מציאות
לזכור איך הכל נראה באמת
ולהישאב פנימה אל תוך אחת מהמפלצות הצהובות, קו 5 צפונה.

הפוסט פורסם במקור אצל כנרת:
http://parisait.com/2010/12/31/the-right-to-return-to-tel-aviv-tamarm

יום רביעי

הוי, כנרת



באופן די מוזר, את כנרת רוזנבלום, "הפריזאית", פגשתי רק לאחר חזרתה לארץ. הבלוגרית שהיתה ל"פרסונה" בחייהם של הישראלים המגיעים לכאן, מי לתייר ומי להישאר, חזרה למולדת. ההצעה שלי היתה בכלל תמונה משפחתית לכבוד סופה של תקופה. אבל כהרגלי איחרתי את המועד. במקרה, מועד ביקורי בארץ היה לא רחוק. הצעתי לשנות קצת את הקונספט, תמונה משפחתית לכבוד החזרה החגיגית. והמטלטלת. תשובה חיובית.

התקבלתי לבית המשפחה בזרועות פתוחות. הם בלבוש הולם, אני מזיעה לאחר נסיעה באפניים עם שתי המצלמות. הבנות המקסימות פתחו בפני את דלת הדירה, ההכרות נערכה בחופזה כי לא היה יותר מדי קרח לשבור, ודי מהר עברנו לשלב הצילומים. החלטנו לצלם "בין הארגזים", הרי הם רק נחתו, הדירה עדיין לא כמו שהיא תיראה בסופו של דבר. המזרונים עוד ארוזים בניילונים, הרהיטים עוד לא מורכבים. פריז-תל אביב. איזה הבדל. האור כ"כ ישראלי, הדירה תל אביבית למהדרין, מזג האויר לא משאיר מקום לדמיון, אבל החיוך למצלמה יוצא רק בלוויית ה-OUISTITI (הורסיה הצרפתית לצ'ייייייז האמריקאי). ואני תוהה איך זה ככה לסגור את הבסטה, מה מעמודי התווך של "שם" (שבשבילי הוא "כאן") נשאר, מה נטמע עמוק באישיות, במה טורחים להיאחז בכוונה ומאידך, מה מתמסמס, מה מאבד חשיבות, מה נשכח.

היום, אגב, היא כותבת מתל אביב. http://parisait.com/