"Music is like painting colours" Ivry Gitlis
עדי, קרוב יקר ביקש ממני לראיין את עברי גיטליס. "יהיה לך נורא מעניין, וחוץ מזה, את אשת הקשר שלי בפריז". התכוננתי לא מעט לקראת המפגש עם הכנר הוירטואז בן ה88 שגר מרבית שנותיו בפריז. אמרו "יהיה לך יופי. הוא נחמד נורא, מעניין, ובעיקר בן שיח מרשים שנעים להימצא בקירבתו". ההכנות כללו קריאת אינפורמציה עליו, הקשבה להקלטות שלו בהופעה. מרשים. יחסית למוסיקה קלאסית, הבנאדם רוקנרול. דירתו ממוקמת ברחוב קטן וציורי בצד היפה של הרובע הלטיני. נכנסתי לסטודיו עמוס לעייפה באזכורים, תזכורות ומזכרות. ערמות של תקליטים, הזמנות לאירועים שכבר חלפו, כתבות גזורות, ספרים למיניהם.. הכנתי את הציוד שלי ומסרתי לידיו את מתנת יום ההולדת שקניתי לו לרגל האירוע שהיה עתיד להתקיים למחרת פגישתינו.
הנוכחות של בחורה בת 24 בדירתו היתה זרה לו, אז הוא החליט להתייחס אלי כאל עוד מראיינת. וממראיינים הוא כבר שבע. קליק אחד על המצלמה הספיק כדי להוציא ממר גיטליס הנכבד הררים של ציניות. "מה אני זוכר מהקונסרבטוריון? היו שם בית כיסא, מדרגות, חתולים, עכברים, ציפורים ופשפשים." ממזר.
אבל הוא כן זיכה אותי בכמה פניני חכמה. "איך למדתי כינור? אני לא יודע איך לומדים. האם כשנולדים מלמדים אותנו לנשום? לזוז? האם לאהוב לומדים? כשיצאתי מהבטן של אימא שלי באה אליי המוסיקה, וליום הולדתי החמישי קיבלתי כינור. הדרך, חביבה'לה, היא שמורה לנו את הדרך." כיביתי את המצלמה. השינוי בו ניכר. עברי גיטליס הופך רגוע יותר, נינוח. כשמתנהלת שיחה אנושית, בלי כל הטרהלהלה של התיעוד שמסביב, השיחה קולחת. אין לו אוצר מילים מוזיקלי במיוחד. הוא מדבר מהלב, על חוויות, על מפגש אנושי, על אמוציות. המחשבות שלו רומנטיות. הוא מקשיב, ועונה ביצירתיות מפוגנת לשאלות שהוא עצמו שואל.
אז איך זה התחיל?
"הייתי ילד. התחלתי ללכת בדרך שבחרתי. בלי לדעת איזו דרך היא תהיה, או שכולם כבר הלכו בה. במחשבה שלי, אני הלכתי בדרך אחרת לגמרי. בילדותי למשל, נהגתי ללכת ברגל בירושלים. בדרך, הייתי נתקל לעתים באיש מבוגר, גבוה, נעזר בהליכתו במקל. הוא היה נחמד אלי, סיפר לי סיפורים ומעשיות. ומי היה האיש הזה? ניחשת נכון ילדה, היה זה חיים נחמן ביאליק. למה דווקא אליי הוא היה מצטרף בשעה שהייתי צועד בדרכי? אני לא יודע. אבל כך זה היה, בי הוא בחר."
"את יודעת, אם היו נותנים לילדים יותר כוח, העולם היה יותר רציני. הנעשה היום בעולם הוא אדיוטי, וילדים, אין להן זמן להיות אדיוטים. אבל ככל שהם מתבגרים, מלמדים אותם להיות כאלה. מסגלים אותם למערכות ומכתיבים להם כללים. את רוצה שאספר לך איך אותי הפכו לאדיוט? בשביל זה יש לך מעריב וידיעות. ידיעות - אדיוט. חשבת על זה פעם?"
אז בעיניך לא צריך ללמד ילדים? אנרכיה?
" לא יודע מה תביא לנו האנרכיה, אבל אני יודע שתלוי מה לומדים, מה הפוטנציאל של הילד, מי מלמד. לי היתה מורה נהדרת, אהבתי אותה נורא והיא אהבה אותי. מה עוד צריך? היא עזרה לאהבה שלי להתבטא. כל ילד הוא ילד מוזיקלי. כל ילד הוא ילד מוכשר. צריך לגלף אותו כמו שצריך, מקרוב, בתשומת לב. אנחנו חייבים להקדיש יותר תשומת לב."
הודיתי בפניו שכשהאזנתי לנגינה שלו בפעם הראשונה פשוט לא יכולתי להפסיק. בפעם השניה, כבר עלו לי דמעות לעיניים. "את רואה?" הוא נואם לי "את יש לך נפש עדינה. ככה צריך להיות. את שומעת, את מתרגשת, את מבינה את המוזיקה, את הנצחיות שלה. אל תשאלי אותי את כל השאלות האלה שלך. מה ההתחלה, מה האמצע, מה הסוף... אין התחלה, אין סוף. Life's eternal. אנחנו רק שליחים."
כששאלתי אותו איך זה היה לנגן עם ג'ון לנון ועם הרולינג סטונז הוא מגחך. תשאלי אותם איך זה היה בשבילם! אבל ג'ון לנון, אני מתרצת, כבר לא ממש איתנו.. "גם אני לא איתנו!" הוא עונה, "אני עושה דברים כמו שאני עושה אותם, וכאשר אני עושה אותם. זה קרה כי זה צריך היה לקרות, והאירוע הזה השאיר רושם מסוים על העולם. ca m'est totallement égale (לא ממש אכפת לי)."
אני שוב מכבה את המצלמה. שנינו נושמים עמוק. "תגידי לי, ילדונות" הוא פונה אלי בכנות מפתיעה "את מאושרת בחיים?" מאוד, אני עונה. ואתה? "לפעמים כן ולפעמים לא. אני כבר זקן." אני שואלת אותו על פריז. "הגעתי לפה בגיל צעיר. הייתי צריך להסתדר". האם היית אמביציוזי לאורך כל הדרך? נחוש? האם היו לך רגעי משבר? "ואת בדיוק כמוני, חביבה'לה. המצלמה היא הכינור שלך. באת לפה עם איזשהו חלום. ככה זה החיים. את היודעת, את המחפשת, את השואלת את השאלות. המציאות האמיתית היא חלום"
בארוחת ערב שישי שהתקיימה כנגד כל הסיכויים כמעט, ניר הודיע שניק קייב מגיע לעיר "מתישהו בקרוב" ושמח לגלות שגם אני בעסק. מה זה בעסק? החלטנו ללכת לנסות להשיג את הכרטיסים שלא היו לנו, במקום ובזמן ההתרחשות. הסיכויים שוב לא היו לטובתינו, אבל ניר הביא אותה בשיחוק אדיר. לא רק שלא התחככנו בבלדרים הידועים לשמצה, גם תפסנו לנו מקום טוב בתור, שהוביל למקום בנזונה על הבמה (מה שאומר שכמה טיפות רוק של אליל נעורים מעולם לא היטיבו כל כך עם עור הפנים שלי). 
