פסיקים ונקודות בנורמנדי של קיץ

מתישהו באמצע השנה ההורים החלו לתכנן את המסע המשפחתי לנורמנדי. אף שבמהלך חודש אפריל הייתי בארץ, רוב ההכנות נעשו רק לאחר מכן, במיילים, צרחות, טלפונים ובילבולי ביצים לרוב. ב19.6 התכנית יצאה לפועל . אבוש, אימוש ויצי לבית מושינסקי-גל הגיעו פריזה לפגוש בחוליה המשפחתית החסרה. נקישה בדלת בשעת השין. על פי לו"ז שהוכן מראש (והודפס על גבי דפים מהודרים עם סמל השגרירות) יצאנו לפיקניק על גדות הקאנאל. זללנו את נפשינו, פגשנו את דוריה, העברנו אותה ניתוח אישיות עינייני, נפרדנו מדוריה, התפצלנו לחוליה השבה הביתה ולחוליה המיטלטלת לעבר תחנת השכרת הרכב. שעה לאחר מכן ההורים נשלחו צפונה אל מחוזות הכפר הקסומים של צפון צרפת והבנות נשארו לכבוש את פריז.

קטעים נבחרים בכתבי הסיכום של אימוש כוללים התפעלות מעגמומיות העננים והתוגה האימפרסיוניסטית שבשמי הכפרים הימי-ביניימים באיזור נורמנדי וברטאנייה. הכל כמובן בטון מוקסם, נפעם, משוויץ אפילו, כזה שקוראים בנשימה אחת (לא שיש ממש ברירה, פסיקים ונקודות זה לא הצד החזק אצלינו). בהמשך הטקסט, שקטעים נבחרים ממנו הוקראו בזמן אמת, ציטטות מקוריות של הדיאלוגים משעת המאבק בין אבוש, ייבדל לחיים ארוכים, וקריינית הג'יפיאס שיובא (כמה טכנולוגי) מן הארץ.

בינתיים נעמה ואני, בצעדים זהירים, מתקדמות אל היעד: הרוטינה שנקבעה לימות השבוע היתה סיורים בעיר ביום ומפגש אחיות בערב. האמצעים: גבינות, יין, שרירים ברגליים והרבה מצב רוח טוב. הבילויים הליליים הללו כללו בין השאר תערוכת WORLD PRESS PHOTO, חג המוסיקה העירוני (בערב של היום הארוך בשנה), מסעדות ובתי קפה, הרפתקה יקרה מדי על אפניים, הכנות לקראת המסע לחופשי הפלישה (כן, אמא נתנה שיעורי בית, אלא מה), צחוקים ושיגועים. המפגש המשפחתי הזה הושתת על טהרת האחווה המשפחתית שהציניקנים לבית מושינסקי-גל לא ממש מורגלים בה. ההורים דיווחו מדי בוקר על חוויותיהם של היוצאים לפנסיה, הדור הצעיר הטביע נפשו בשיחות עסיסיות כאלה וטובות, של שתי אחיות שהבדל הגיל הוא כבר לא ממש אישיו בשבילן.

בסופש עלה הדור הצעיר צפונה לאיחוד משפחתי מרגש. ההורים אספו אותנו מתחנת הרכבת בבאייה בשעה היעודה, דהרנו יחד לעבר חדר האירוח שהוזמן מראש ויצאנו במרכבתינו לארוחת ערב במסעדה המקומית לסשן החלפת חוויות. באחוזה הכפרית שהיינו האורחים היחידים בה התחלקנו לחדר הפרחים ולחדר נורמנדי. על בעלת הבית לא ממש ניתן לומר שהיא שולטת בשפה האנגלית. היה כבר קל יותר לתקשר עם וולקן, הלברדור השחור הגדול והזללן. למחרת בבוקר התעוררו הנפשות הפועלות לארוחה כפרית של קוראסונים וחמאות תוצרת בית. ומשם למוזיאון השטיח מבאייה, פיסת היסטוריה ימי ביניימית שמערכת החינוך הישראלית לא ממש טורחת להתייחס אליה. אולי כן, אם נולדת בשנות ה50. במעבר הסטורי חד המשכנו לתחנות נבחרות בחופי הפלישה. מבקרים, מתהלכים, ובוכים. על האמריקאים המטומטמים האלה, שהסתערו כדי למות, שמתו כדי להגן, שהגנו על מה שפעם קראו לו ערכי החופש. ואנחנו עומדים שם, שני הורים ושתי ילדות כבר-לא-כל-כך-קטנות, תוהים לגבי טיב ההסתערות הזו, על טיבו של החופש הזה, שהיום עושים בשמו מה שעושים, על טיבה של הגבורה, כוחו של הטמטום ונצחיותם של הערכים, וממשיכים הלאה משם, שוקעים בחזרה לחוכמות המשפחתיות היומיומיות שלנו והולכים לבשל (ולאכול) ארוחת ערב.

המורה הקריאה את החיבור שלי בפני כל הכיתה ובסוף כולם מחאו כפיים

מה אומר "להיות צרפתי"?

מה הופך בנאדם ל"צרפתי באמת"? תעלומה. הרי ברור שלא די להיוולד בצרפת. זו יותר שאלה של מוטיבציה, בעיני.

קודם כל בגלל השפה הצרפתית, שאינה דומה לאף שפה אחרת, שאינה קלה כלל וכלל, שפה בעלת אוצר מילים עצום עד שיגעון, בעלת כמויות של ביטויים ופתגמים , שפה עם דקדוק שלא יכול להיות יותר מסובך ממה שהוא. במקרה ורצית ללמוד אותה, קח בחשבון שזוהי שפה שיש ללמוד צעד אחר צעד, בסבלנות מתמדת.

שנית, ההיסטוריה והמסורת. לפעמים יש לי תחושה שלא קיים מקום בצרפת שאין בו מונומנט. נדמה שבכל מקום היה פעם אירוע בעל חשיבות לאומית או שביקר בו גדול-האומה כזה או אחר. בעיני, צרפתי אמיתי הוא זה שמכיר את סיפורה של ארצו (לא חובה כמובן שההכרות תהא עד לאחרון הפרטים), וגאה בו.

כמובן שאסור לשכוח את האופנה, שהפכה להיות אבן יסוד של ממש בצרפת. השיק, הסטייל, הפוזה - נראה כאילו הצרפתים נולדו בצעידה על המסלול. מסלול התצוגה כמובן. צרפתי אמיתי תמיד גורם לך לחשוב שהוא מטופח, מסורק, מגוהץ ומטופל, גם אם הוא הרגע התעורר או רק יצא למכולת. הגברים ילבשו ז'אקטים קלילים , יכרכו סביב צווארם צעיפים בדיוק כמו שצעיפים צריכים להיות מונחים על צוואר. הנשים, קיץ וחורף בעקבים וחצאיות מיני, יוצרות את הרושם שהכל בחיים פשוט וקליל.

מה עוד? להיות צרפתי זה לצאת גם לחופשה באוגוסט, להשאיר הכל מאחור, ובסופה להתמרמר ולזעוף בעת החזרה לשיגרה. להיות צרפתי זה להחזיק תמיד יינות וגבינה במקרר. זה באגט שמבצבץ מהתיק, זה המטרו, הביורוקרטיה, זה להתייחס במלוא הרצינות לאמנות ולאסתטיקה. להיות צרפתי זה לכבד את שכניך אבל לשמוע בכל זאת דיסק של ז'אק ברל בקולי קולות בשבת בבוקר.

למרות כל זאת, ואף על פי שאני מרותקת מהחויה הנפלאה שלי פה, אני מוצאת את עצמי מסכימה יותר עם משפט שצוטט לא מזמן באחד משיעורי הצרפתית שלי, לא זוכרת מי המצוטט המקורי " דווקא כשחייתי בחו"ל הזדהתי ביותר עם ארץ מולדתי".

?"Que signifie "être Français

Qu'est qui fait d’une personne "un vrai Français"? C’est, à mon avis, à une mystère, une question sans réponse. Car évidemment, naître en France ne suffit pas. Je crois que c'est plutôt une question de motivation.

Tout d'abord, comme la langue française est une langue qui ne ressemble à aucune autre, et elle n'est pas du tout facile. Le vocabulaire est énorme et plein d'expressions qui paraissent parfois bizarres; la grammaire ne pourrait être plus compliquée - probablement à cause des nombreux temps et modes selon lesquels on doit conjuguer. C'est une langue qu'il faut apprendre pas à pas, avec beaucoup de patience.

Deuxièmement, il y a l'histoire et la tradition. De temps en temps j'ai l'impression qu'il n'y a aucun endroit en France où ne se trouve pas un monument. Il me semble que presque partout il y avait, à l'époque, quelque d'une grande signification ou quelqu'un qui avait consacré sa vie à la nation. A mon avis un vrai Français est celui qui connaît l'histoire de son peuple (pas nécessairement chaque détail!) et qui s’en sent fier.

De plus, il ne faut absolument pas oublier la mode. La mode en France est franchement comme un de sources de la nation! Le chic, le style, l'allure – les français semblent tous nés dans un défilé, avec ce pouvoir d'être toujours à la mode. Ils ont toujours l'air d’être très bien habillés et soignés, même s'ils se sont juste réveillés 5 minutes auparavant ou sont sortis pour faire leurs cours; Les hommes savent comment il faut porter la veste ou l'écharpe à la parféction, les femmes en haut-talons et mini-jupes donnent l'impression que tout est simple et naturel...

"Etre Français" - c'est aussi partir en vacances pendant le mois d'août en oubliant tout, et bouder en étant obligé de faire la rentrée; c'est avoir toujours un bouteille du vin et quelque fromages dans le frigo; c'est revenir à la maison avec une baguette du pain dans le sac à main; c'est le Metro et la bureaucratie, c'est avoir une vraie passion de l'art, c'est respecter le besoin du calme de l'autrui mais écouter trop fort un CD de Jacques Brel le dimanche matin...

Mais pour moi, bien que je sois fascinée par tout cela, je suis bien d'accord avec une phrase que j'avais entendue autrefois. Un ancien prof de française m'a dit cette phrase dont, malheureusement je ne me l’auteur : "Pendant mon séjour en France, je me sentais pourtant, encore plus proche de mon pays".

Then, we take Berlin

ברלין, בדיוק מה שחשבת.
פחות זוהרת מפריז, בצבע, במרקם, בניחוח. בפריז הכל נקי ויפה אבל צפוף. משיי אבל מכווץ. פה יש כמו שכבה דקה נוספת של משהו קרוב.

כצפוי, כשעובר מישהו מעל גיל 60 ברחוב העיניים נפתחות לי. המונומנטים מבוישים, נבוכים, והכל כאן הוא כאילו עדות למשהו שהיה, הבניה ששיכת למשטר הקומוניסטי, החומה, הכל בועט בתודעה, צועק היסטוריה. אבל ההווה פה הוא משהו. הם גדולים, הגרמנים, רחבים, עוצמתיים. לא דקיקים כמו פה. והקעקועים. והגרפיטי. ותרבות הרחוב, והבוהמה, והבירה שעולה 3 אירו.

אני מרותקת ע"י הספר "ישראלים, ברלין". כ"כ מדויקת הכתיבה שלה. ופתאום אני מזהה מישהו שהמבטא שלו באנגלית יותר מדי מוכר. תוך 10 דקות הוא כבר הוביל אותי ברחובות הקטנים והזמין לארוחת שישי עם כל החברים שלו. תבואי, תביאי גם את זה שאת מתארחת אצלו. בלופט מוטרף, בין עוד בערך 20 מוזמנים, כולם אנשי לילה, זרימה בלתי פוסקת של בירות, ואח"כ מיד למועדון.

The TAPE club

Heidestraße 1410557 Berlin, Germany 030 28484873

שם, במועדון, היה לי קצת קשה להאמין שאלי הוא פנה, הבחור הבלונדיני היפהיפה והגבוה.

ולמחרת , אחרי התערוכה של אנני ליבוביץ', שבכלל היתה הסיבה לביקור שלי (והיתה מצוינת ויוצאת דופן) לשוק הפשפשים הצבעוני והנהדר והעשיר ביותר שראיתי בחיי, ומשם איטלקיה אחת הובילה לרייב באיזו תעלה, עם הטכנו הכי עסיסי ולוהט ששמעתי.

רעש, צבע, בגדים, בירה, חשמל, עשן, סקס, קר, חם.. וואו. ברלין, עם כל המוות שהיא מייצגת, היא עיר מלאת חיים, מפתיעה, מרגשת, ובעיקר מרעננת. בדיוק מה שהייתי צריכה.

watch photos here: http://www.flickr.com/photos/tamarmosh/sets/72157616620451340