אלכס ליבק הוא האבא החורג של הילל, חבר של ציף, שהוא כבר קצת חבר שלי. וחוצמיזה הוא גם הצלם הכי מוכר והכי מוערך בישראל היום. העבודה שלו ייחודית וחדה, מקורית ותמיד מעניינת. ביקשתי רשות לבוא לשוחח איתו. על צילום, על החיים. מה ההבדל בכל מקרה.
לפני הנסיעה לירושלים ערכתי את המחקר שלי. מה שכתוב בויקיפדיה הוא די גורף, הוא מודה. הקפה הועמד על הגז, סיגריה ניצתה. השיחה לא ממש. הקרח נשבר רק אחרי שהודיתי שאני תל אביבית. "גם אני. תל אביבי בירושלים.. אפשר להשתגע".
הוא מצלם מגיל צעיר, צילום עיתונאי. התמונה השערורייתית מפרשת קו 300, היא שזיכתה אותו בפרסום. ואני חושבת שמה שבולט בו בעיקר הוא נועם ההליכות שלו, הכנות, הנדיבות והאמונה בצדקת הדרך. "אני מצלם פה בארץ כי זה המקום שלי. אני מרגיש כלפי ישראל תחושת שליחות גדולה, ואני מתעד פה את מה שקורה, באהבה, בחמלה, בביקורת. כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו לא נשארים כאן לזמן רב". מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו שפועל מתוך תחושת שליחות?
"התמונה לא חייבת לספר סיפור. דרושים בה אלמנטים שיגרמו לך לחשוב". על מה אנחנו מדברים? על האינפלציה של הידע בעידן שבו אנחנו חיים, על היות הכל נגיש, על כך שכל ממזר מלך. בהססנות בוטחת אנחנו נוגעים בנושאים של יומרנות, אמנות, מסתייגים מחוסר היכולת האנושית (והלאומית, אגב) לנהל דו-שיח, מהרהרים בצורך הקיומי ללמוד ובחמקנותה של היצירתיות הכנה. השיחה הופכת מרגע לרגע לסוערת יותר, למרגשת.
הוא תמיד בתנועה. הרבה כוח דרוש כדי להיות כל כך דינאמי, כדי לחפש (וגם למצוא) את מה שמעניין. לא מפתיע אותי כשעולה בי תחושה שמי שמביט בי ניחן בחוש מיוחד להתבונן באנשים ובמציאות בכלל, בחדות וברגישות יוצאת דופן. איזה מזל שהוא מצלם כמקצוע.
