Vicky, Christina, Tamar & Tamar

בחופשה שלי בברצלונה לא פתחתי אפילו פעם אחת את המחברת שלי. שום דבר. לא מחשבה, לא הגיג. הטיול לעיר הזאת היה ככל הנראה הנסיעה הכי כיפית שהיתה לי לחו"ל אי פעם, כשהדגש הוא על המילה "כיף" במשמעותה הטהורה והיפה ביותר. נטול דאגות, חסר תהיות. הכל ברור ומובן, קל ונגיש שקצת קשה להאמין שזה באמת קורה. היתה הרמוניה מוחלטת ביני לבין תמר, תיבדל לחיים ארוכים, חברה יקרה. היכולות שלה לקרוא מפות הובילו אותנו לצלוח את העיר, הבחירות שלנו הוכיחו את עצמן אחת אחת (צלחנו אתרי מורשת ומוזיאונים תוך כדי עצירות ספונטניות במסעדות מעולות ובלילה חרישת הברים המקומיים השווים ביותר) וכל דקה הרגישה כאילו אין דבר אחר שעדיף לעשותו. אינשאללה, הלוואי הלוואי שכל פעם שאצא לטיול אהנה ככה.

ילדה קטנה / מילים: חיים חפר, לחן: שמוליק קראוס

השמש כבר שוקעת
על העולם
הנה היא כבר טובעת
בתוך הים

אל תוך הים למטה
צונחים שחפים
המים משאירים לך
את הצדפים

אז בואי כבר הביתה
ילדה קטנה
הטל נופל כמו כסף
מן הלבנה

הרוח מנשקת
את הגלים
וכוכבים עלייך
לאט נופלים

מלאך מן השמיים
לבן ורך
על ארבע כנפיים
ירים אותך

על חוט זהב יחרוז לך
כוכב, כוכב
ויחד תגלשו
על שביל החלב

האור על הטיילת
צהוב, צהוב
ולא רואים אף ילד
כאן על החוף

אז בואי כבר הביתה
ילדה קטנה
אני חלום אתן לך
ומתנה.

אוגוסט

פריז עיר רפאים. כל תושביה יוצאים לואקאנס המהולל, ואת מקומותיהם מחליפים (רק פיזית, יש לציין), כמויות בלתי נגמרות של תיירים עם מצלמות על הצוואר. אני מוצאת את עצמי מתנגשת בהם כשהם עומדים עם המפות פתוחות ומבט אבוד ביציאה מהמטרו (הבנו שאין לכם אוריינטציה בגרוש, אבל בחייאת, תצעדו 5 מטרים ואז תיתקעו עם המפה). מאנפפת מרד אלור כאילו אני רגילה לזה לפחות מ10 השנים האחרונות.

אין זמן לכלום, הראש שלי תמיד באיזה פרויקט צילום, בלימודי צרפתית, בעבודה או בהכנות לקראת הטיסה לארץ, ראיון אחרון כהכנה לעבודה החדשה.
שירלי מחליטה לבוא לסופשבוע. היא בתקופה לא כ"כ קלה, והיא באה, מגיע לה. ספונטנית, מלכה. אני מתמרנת את הזמן שלי בין משמרות כדי לבלות איתה כמה שאפשר. היא הורסת אותי עם הזיכרון שלה וכמויות הידע שמשפריצות לה פשוט מהאזניים. ואיך היא מכירה את פריז. תענוג צרוף. ושוב התענוג של לחוות את פריז דרך הרגליים, בתי הקפה, הברים והמסעדות. כשיצאתי לעשן סיגריה בהוטל דו נורד הבחנתי בשלט קטן, אחד מני רבים המוצבים ברחוב ונותן פיסת אינפורמציה היסטורית על המקום. כשקראתי הבנתי פתאום שאת המילים האלה כבר קראתי פעם, שיצאתי עם מורגן לשתות קפה, ממש כשהגעתי, והיא היתה צריכה לתרגם. ועכשיו אני קוראת הכל, ומבינה. נחמד, להתקדם. הרמנו כוסית והמשכנו לערב של בירות, ריקודים, צחוק מתגלגל, אנשים יפים. ככה זה, בפריז.
http://www.hoteldunord.org/

יום אחרי שהיא טסה עליתי גם אני על טיסה לארץ, ל4 ימים שהיו בעיקר למטרה מקצועית אבל היו, כמו שרק ביקור בארץ יכול להיות, מלאים בחול של ים ובצחוק חברי אמיתי.

אזכרה לסבתאליה
אימוש ואבוש
מסט שעשיתי לרני שחר, שמוציא עוד מעט אלבום בהקפת יהוא ירון
http://www.myspace.com/ranishachar

ההבדל היחיד שהיה, הוא שכששבתי פריזה, הרגשתי פתאום שאמנם באתי מהבית שלי, אבל אני חוזרת לבית אחר.

חוּפְשַׁת מוֹלֶדֵת

איזה שבוע, איזו עיר זו תל-אביב. אי אפשר לוותר עליה, היא בדם. חוף גורדון, פלאפל, קו 5, אפניים, קיץ. זו היתה חופשה קצת חסרת גבולות, כמו בכוונה, בלאגן ושחרור אמיתי.

באתי לARTiSHOWk ב20.6, באתי לפגוש את החברים והמשפחה שלי שאין להם תחליף בעולם כולו.

והחזרה מביאה איתה ענן אפרורי של רגשות מעורבים. זה לא הדיכאון הנוצץ שנחמד להתנסות בו מפעם לפעם, זה לא הדכדוך של אמן מיוסר, זה פחד להשתגע מההשוואה הבלתי פוסקת למה שכאן ומה ששם, מהבדידות היומיומית שפעם היתה כ"כ לא מוכרת.

חלאס. אין תירוצים יותר.

פסח

מייל לכפרוש
אל תדאג, מתוקי. הלימודים ימשיכו להביא לך את הסעיף, כסף הוא התעסקות שבא למות ממנה, הים, כוסעמק, מטונף. ושתבוא כבר זו שתאהב אותך. מה לוקח לה כ"כ הרבה זמן? אבל יש כמה דברים בחיים האלה שעושים טוב. חברים שאין כמוהם, קפה, סיגריות, גלידה, ומדי פעם משהו שמרגש לך ומרעיד לך את כל הבפנים של הבטן. החיים חרא, אבל אנחנו מתים עליהם (קופירייטרית, אני). ויש מלא בלאגן, והתרגשויות, וסיבוכים, ובנות, ובנים, ולכלוך, ויופי, ומתיקות ועצב. אתה מת על זה. אל תדאג כפרוש, הכל יהיה בסדר.
וכמה טוב שאנחנו חווים את הדברים האלה עד העצם. זה לא משחק יותר, זה זה, באמת.

27.3 מייל מרם

תמר יפה שלי,
היום אנחנו עוברים לשעון קיץ. הימים מתארכים וריחה המוכר של תקופה חדשה נישא באוויר. החיים מלאים בטעם, איך אוכל לתאר את ההרגשה הזו? טוב, טוב מדי, האימה אורבת מעבר למפתן היא שכל זה ייפסק.
כן, אני יכול להתלונן. הבית קטן מדי, דוחות חניה, פוליטיקה. אבל האמת היא שאני אוהב את החיים שלי פה, את המשפחה הקטנה שלי עם טלי ונֹגה.
תל-אביב בלעדייך: הסילון עדיין שם, וכל פעם שאני עובר בחוץ אני מנסה לזהות אותך בבר. כשאני נכנס לבן-יהודה אני אינסטינקטיבית מחפש את הטלפון כדי להתקשר אלייך. שלטים של חגיגות ה100 לת"א, פנקס פינת ברנדייס, ועוד מעט הים שיפתח את שעריו לעונה.
היה מקסים לראות את הכרטיסים להופעה בתמונות ששלחת. פעם הופעות מוזיקה נתנו לי את הטעם והמוטיבציה. היום אני יודע שההופעה היא רק תירוץ נהדר כדי לבוא אלייך, להשתתף כמה ימים בחווית פריז שלך, חוויית חיים כ"כ משמעותית בעבורך, לקחת חלק גם בזה.
את איתי? או שאת עדיין שיכורה מהאביב היפה ביותר שראית, מהצחקוקים בגני-לוקסמבורג, מהנסיעות במטרו עם כל האנשים היפים האלה מסביב, מהאהבה שהעיר החושנית הזו רוחשת לך.
נשיקות וחיבוקים, תיכף מגיע, רם.