מתל אביב לאשקלון מאשקלון לבאר שבע מבאר שבע לערד מערד לבאר שבע לא יכולה לחזור הביתה נוסעת לירושלים. מתקשרת לאימא שאני לא חוזרת הביתה. את לא רוצה לדעת איך היה בערד? נו איך. היה נעים ונחמד. אבל עומר בכל זאת מת. האם החדר של עומר נשאר אותו דבר? מוצפי ומתנצ'יק אמרו שכן, אז לא העזתי לעלות למעלה להציץ. הם הרי מתמודדים כ"כ יפה. בישראליות הזאתי, שהיא שונה משלי אבל בעצם מה ההבדל. בקבלתם את הגורל, באלגנטיות. ההבדל הוא שעומר מת.
רינה חייכנית ומתעניינת. לרגע לא מסתירה או שומרת משהו באפלה. זאביק מגיע הביתה מאוחר, מתפלפל קצת, שותק הרבה. עומר בכל זאת מת. לא יותר ולא פחות, ככה מוחץ ומשתק ומחבל בכל נתיב מחשבה או רגש.
הנסיעה ארוכה באופן בלתי נסבל. בחוץ חושך, מאחור חיילים עושים לי חור בראש. חיילים. אחד מהם צועק לחבר שלו "תביא קצת במבה, נו באימשך, אני חייל, תן קצת בשביל המולדת". מולדת. אבן והר, גזע עץ ובית. מולדת נוראה והורגת. זו לא בדידות, זו לא מחלה או תאונת דרכים. במוות הזה ישנה שנאה ואלימות, קנאות ואכזריות שנולדו כתוצר לוואי מפלצתי של רגשות שהיו חיוביים, פעם, מזמן. תחושת תקווה, תחושת שייכות ואהבה למקום ולבית. אבל אז הקיצוניות, והקנאות. וזו הארץ הזו, שאוכלת יושביה או עוד איזה משפט קלישאתי שכבר מצצו ממנו את כל התוכן.
מצצו מהכל כבר את כל התוכן, ועומר נשאר מת.
