‏הצגת רשומות עם תוויות centre pompidou. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות centre pompidou. הצג את כל הרשומות

יום שבת

Le Style


מתישהו בכיתה ה' החלה מערכת היחסים שלי עם פייט מונדריאן. המורה לציור הביא כמה אילוסטרציות שלו לשיעור והורה לצייר בהשראתו. לא ככ הבנו מה פשרו של השיעור המוזר, אבל בהיותינו פספוסים בני 11 בלבד, זרמנו עם זה.

מונדריאן הוא אחד מהחשובים ביותר בין ציירי המאה ה20. ממקימיו של הזרם האבסטרקטי באמנות המודרנית שהשפיע כמעט בכל תחומי החיים הויזואליים: באמנות, בארכיטקטורה, בסגנון.

הוא היה אדם פשוט, בודד מאוד, שהשקיע את חייו בציור. תחילת דרכו היתה בציורי טבע דומם פשוטים ולא בולטים מי יודע מה. מושפע מזרמי התקופה, חוקר את טיבם של הצבעים החיים, של משיכות המכחול הגסות. יצירותיו המוקדמות לא מעידות ולו במעט על יצירתו המופשטת החכמה כל כך אליה הוא יגיע בהמשך, ושאף חוקר אמנות מתחכם לא יגיד לי אחרת.

היתה לו תקופת מעבר מסוימת, שלאחריה, בהגיעו פריזה, פגש את פיקאסו ובראק ונדהם מהיכולת שלהם להטיל ספק בקיים, להתמרד נגד מסורות האמנות הקיימות. אין ספק שהאמנים האלה היו מרכז היקום של כל מה שזז באמנות באותה תקופה, אבל תשומת הלב שלי דווקא הוסבה לעניין אחר: אז, כמו גם היום, עניין המעגלים החברתיים הוא הוא שמשנה משהו. הימצאותך במעגלים החברתיים הנכונים, זה מה שמשנה.

ציור של מונדריאן בתקופתו הקוביסטית. לא אפייני.

ואז מה? בשנות ה20 של המאה שעברה הכל מתחיל בשביל מונדריאן. הוא מייסד את תנועת הניאו-פלסטיסיזם ב1920 מתוך חיפוש מתמיד אחר קו אחיד, אחר צבעי היסוד, כל זה מתוך אמונה בכוחן של הצורות הויזואליות לכונן סדר חיים חדש, ובשאיפה לקחת הכל צעד אחד אחורנית, אל היסודי, המופשט, ובכך למעשה, להתקדם.

לא מזמן, בחור שאני תופסת ממנו הרבה בכל הנוגע למרחב ידיעתו התרבותית-אמנותית, אמר לי שהוא היה בתערוכה של מונדריאן ו"השתעמם". נחרדתי. משעמם? ההתמדה של מונדריאן, הרפטטיביות שלו, היא מרתקת. שלא כמו פיקאסו או דאלי, שהיו כוכבים עולים בשמי האמנות באירופה ושהיצירה שלהם היתה פומפוזית משהו, ביצירה של מונדריאן, יש משהו ככ צנוע, חרוץ, מסקרן. התערוכה המוקדשת לו במרכז פומפידו מאפשרת לסקור מקרוב את מה שהוא עבד עליו כל חייו, מה שהיום נמצא בכל מקום.

היצירה של מונדריאן משפיעה כל כך, שכבר שכחנו שהוא בעצם המציא אותה. הקוים הישרים, הגיאומטריים, ששואפים לכונן פשטות היסודית בכל, אלה הן הנחות היסוד שלו. מדהים לראות איך מה שהיה פעם אוונגארדי היום נחשב יומיומי. מונדריאן היה מדור המייסדים של התנועה שהביאה את הבאוהאוס בארכיטקטורה, את העיצוב המבוסס על צורות גיאומטריות, אפילו את הזרמים המופשטים הראשונים בצילום. הוא טרח להזכיר לכולם שגם בין הצורות הבסיסיות ביותר מתקיימת מערכה, שאפילו בין קו אנכי וקו אופקי קיים קונפליקט, ושזה אומר משהו, שזה חייב לשקף משהו על כל מערכת יחסים בעולם האמיתי, ולו זו הפשוטה ביותר.

Exposition Mondrian / De Stijl
Centre pompidou, 1 Décembre 2010 - 21 Mars 2011

What a woman


Nancy Spero au Centre Georges Pompidou, 13 Octobre 2010 - 10 Janvier 2011

"התערוכה קולטת את התפתחות היצירה הייחודית של ספארו, חופשיה וחזקה, בתוך מהלכה הכרונולוגי". זוהי שורת הסיכום בדף המידע לתערוכה של ננסי ספארו בפומפידו. חייבים להודות שזהו משפט שנשמע כאילו נחצב הרגע בברזל לוהט.

הכניסה לפתיחת תערוכה בפומפידו היא מרוממת נפש. המקום הענק הזה, שבשעריו נכנסים אלפים, אם לא רבבות של אנשים ביום, נהיה למשך רגע קצר שלך בלבד.

עולים לקומה 4. כן, קומה 4 היא אינה קומה 6, מה שאומר שהרטרוספקטיבה המוקדשת לננסי ספארו לא מוצגת בקומה שבה מוצגות התערוכות המוקדשות ל"גדולים באמת". אולי בגלל היותה אישה המחוברת ככ לתנועה הפמיניסטית היא קיבלה את החלל בקומה של התערוכה Elle. אולי בגלל שכמות העבודות לא עצומה, אולי בגלל שהעבודות עצמן לא גדולות. זה לא משנה. איפה שהיא לא תהיה מוצגת, ננסי משדרת עוצמה. עוצמה כזו שיש לשתיקה רועמת, עוצמה של מחאה, עוצמה של כל מה שהוא נכון וכנה.
Nancy Spero / Israeli women soldiers

העבודות מוצגות כאילו על גבי פס אחד לאורך שני האולמות הגדולים שמתחברים ביניהם. שורה של ריבועים המשובצים אחד אחרי השני, משולבים למופת. הצבעים החזקים שלה אינם וולגאריים, הסמלים, על אף היותם אלימים, אינם אקסצנטריים. ננסי חיה ויוצרת בקשב מלא לסביבתה הקרובה, לתקופה ולאירועים הסובבים אותה, בין אם אלה הם זרמים חדשים באמנות או מלחמת ויטנאם. ההדפסים שלה מהממים, מקרוב ומרחוק, מלאי רוח קרב של אישה מפוכחת. נכון שחלק מהעבודות שלה לא היו לטעמי. בחלק אחר של התערוכה הוצגו רישומים ילדותיים ומריחות סתמיות של צבע על גבי נייר שהזכירו לי לא יותר מאשר כתמים של חרא על גבי נייר טואלט. אבל בהסתכלות רחבה על האמנית זיהיתי דמות שגרמה לי לתחושה עמוקה של הזדהות. הזיקה שלה למקום, לתקופה, לדיאלוג עם מה שקורה בעולם, היא בעיני הרבה יותר רלוונטית מאשר נקודות מבט סופר-פרסונאליות של אמנים היום. אצל ננסי היתה לי תחושה שבמקום להתבונן על החיים בהסתייגות, היא מסתערת עליהם, עם מה שיש לה היא תנצח.

יום רביעי

Armannnnnn


ARMAN exposition au Centre Pompidou
Sept 22nd - Jan 10th
(photo by Zif)

מה יש להגיד על ארמאן? בכלל הלכנו לראות תערוכה אחרת. אבל רטרוספקטיבה במרכז פומפידו מצדיקה ביקור. הוא אמן של המאה ה20, של אחרי מלחמות העולם, נובו-ריאליסטי. כשהגעתי לפריז להישאר, ביקורי הראשון בפומפידו היה בתערוכה של חבר אחר מאותו זרם, Jacques Villeglé . הוא היה נהדר.


גם ארמאן נהדר. מזכיר על קצה המזלג את העובדה שכדי להיות אמן, בימינו כמו בכל תקופה אחרת, יש חשיבות עצומה בהתעסקות עם חומר, במגע, בפעילות מתמדת סביב הנושא. אבל זו אמנות מודרנית, והיא נידונה שייתיחסו אליה כפלצנית משהו, כמרוחקת. כי קשה להאמין, בימינו, שנשאר עוד מה להמציא היום, ואין כמעט יכולת לחדש. אז ארמאן מתעסק בזבל. כמו שוילז'ה קורע וחותך ומציג מחדש ומקים לתחיה מודעות פרסומת ענקיות, מתעסק באותיות ובפונטים (בשנות ה50!), ארמאן מחטט, מחפש ומוצא. הוא מציג לראווה זבל מכל סוג - פרטי, מסחרי, תעשייתי אפילו - ובכל דרך אפשרית - הפוך, עומד, פרוש, שרוף, ממוסגר או תלוי. העשיה שלו היא כאילו טראשית, אבל מחושבת, ומזכירה את דרך הארץ שבאקט היצירה.
הצבעוניות והמגוון, ומצד שני הסטריליות והאובססיביות שבפעולת השימור מעלה את אותן השאלות. שוב תרבות הצריכה? שוב להרחיק עוד קצת את גבולות הריגוש? כן, שוב. קחו את זה, תחנקו עם זה. מומלץ בחום.