הרהורים על תרבות הצריכה וצריכת התרבות

וואו, הפצצתי בכותרת שבלוגרים אמיתיים לא יתביישו בה. עכשיו אני רק צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד בנושא. הכותרת הזו, שרירותית ככל שתהיה, מתמלאת לאחרונה בתוכן מחודש. יש תחושה של מרץ באוויר, תערוכות נפתחות על ימין ועל שמאל, אירועים מפה ועד הודעה חדשה והצורך הזה להספיק הכל, שלא גווע. הימים מתארכים, השמש עד 11 בלילה מונעת מלהתעייף, אני דוהרת על אופני העיר ומרגישה סוף סוף, אחרי כמעט שלוש שנים, שאני מבינה מה קורה פה.

מה קורה פה? הכל חלק מהמעגל, בעצם. פריז היפה, החלומית, בירת האמנות, הצילום, האפנה, עיר האורות היא בעצם עיר. עם עורקים ראשיים ומשניים, נוזלים שזורמים בה, מנטאליות מושרשת של התושבים, סממנים ומאפיינים מיוחדים ומיוחדים פחות. ובתור עיר, היא למעשה חלק בלתי נפרד מהרשת המסועפת של המטרופולים הגדולים, מהגלובאליזציה השועטת קדימה, מהדורסנות המוכרת לכולנו היטב. עיר.

עיר שאתה פרט בתוכה: לא קטן ומסכן וחמוד וגוזל, או לחלופין גדול וענק ונפלא ונהדר (מישהו פעם סיפר לי שיש אמצע. שקרים), אלא פרט יחיד, שהיתה לו התחלה ומתישהו יהיה לו גם סוף ורק בידיו מה שיהיה ביניהם. האמנם?

אמנם אינני פילוסופית או מבקרת תרבות, אך משהו בהיותי פרט, אחת מני רבים, גורם לי להטיל ספק. העיר מגישה על מגש של כסף יתרונות תרבותיים אין קץ, ליבה פועם, דמה זורם, ריאותיה נושמות, היא ערה וזקופה על רגליה. בין אירוע אחד לאחר אני כבר פחות סקפטית לגבי ה"האם", ויותר סקרנית לגבי ה"מדוע". בשיחה עם הדוקטורנט המזדמן שלי לתולדות האמנות אנחנו משווים תשוקות, בוחנים יצירות, מתפתלים מול סימני השאלה הרבים שמציב לנו, היחידים, העושר התרבותי חסר הגבולות הזה. העושר של חיי האמנות של העיר. והאמנות, הרי היא ממש כמו אהבה, קשה לפיענוח, חסרת פשרות, אמיתית אך מטעה כל כך. מגיעה ממקום כל כך אינטימי ובכוחה העצום מצליחה לחצות גבולות ולגעת בכל. איך אפשר להישאר אדיש?

אדיש, בטח אדיש. כי כמו אהבה, יש גם אמנות שהיא אמנות מזדמנת. בטח שיש. ומרוב שיש, אתה כבר לא מבחין אם היא טובה או רעה, אם זה קשקוש או שמדובר בגאונות לשמה.

Leviathan / Anish Kapoor at the Grand Palais

ואז אני שואלת את עצמי לאן נעלמו ההבחנות האלה, שבין טוב לרע, שבין מעניין לבנאלי? איך יוכל היחיד הקטן, הכמה, התוהה, להכיל את הכל, לדעת לבחור, לפרש, לפענח? עוד תערוכה ועוד אחת, כזו שאתה עומד בה ונגנב, מאושר עד כלות, ואחרת שבה אתה מתאמץ ולא מוצא ולו טיפה אחת של קסם. ואולי יותר נכון לשאול מי הוא זה שכן בוחר, בעצם? מי בוחר להעלות מן המתים אמן כזה או אחר שציוריו נשכחו מזה מאה שנים, מי בוחר להציג עבודות ממחוזות רחוקים ומדוע? בעיר הזו, הפרושה תחת רגליי, המתפרצת על פניי במלאי הצעותיה לראות, לחוות, לגלות, אני מוצאת את עצמי חווה את התרבות כצרכנית. גם אם אני קרובה לקלחת, גם כשאני כבר מתייצבת בגאון בלב ליבה של הברנז'ה, גם כשאני יודעת להשתמש בכל המונחים של התחום (או לפחות מאמינה לעצמי כשאני כותבת את המילים הללו), אני עדיין רק בורג קטן, לבנה בחומה.

האקדמאי, אותו מזדמן, בתשובה לשאלות שאני יורה לעברו, עונה בעצלתיים שהרי בסופו של דבר, אפילו בתחום הזה, הכל עניין של כסף. יוצג מי שצריך להימכר, מי שיהיה נאה ויאה להשוויץ בשמו, ואלה שקובעים במי ובמה שווה להשוויץ הם המשוויצים עצמם. מבלי להתווכח על טיבם של השוויצרים ועל מערכת הערכים שלהם, שוב אני מבינה שבעל המאה הוא הצוחק האחרון, ושהכמות, איך לא, ממשיכה במהלכה לקראת נצחון האיכות.

אני רק מקווה שההתרגשויות הללו (שבתמימותי אני מרגישה כלפיהן עוד איזושהי בעלות אישית), הסקרנות, חדוות היצירה וההשראה העצומה, שכל מה שעולה ורוטט בלב בעת שאני צורכת תרבות לא יהפוך לעוד מנגנון, לא יקהה ויזדהם ויקמול.

Le Style

מתישהו בכיתה ה' החלה מערכת היחסים שלי עם פייט מונדריאן. המורה לציור הביא כמה אילוסטרציות שלו לשיעור והורה לצייר בהשראתו. לא ככ הבנו מה פשרו של השיעור המוזר, אבל בהיותינו פספוסים בני 11 בלבד, זרמנו עם זה.

מונדריאן הוא אחד מהחשובים ביותר בין ציירי המאה ה20. ממקימיו של הזרם האבסטרקטי באמנות המודרנית שהשפיע כמעט בכל תחומי החיים הויזואליים: באמנות, בארכיטקטורה, בסגנון.

הוא היה אדם פשוט, בודד מאוד, שהשקיע את חייו בציור. תחילת דרכו היתה בציורי טבע דומם פשוטים ולא בולטים מי יודע מה. מושפע מזרמי התקופה, חוקר את טיבם של הצבעים החיים, של משיכות המכחול הגסות. יצירותיו המוקדמות לא מעידות ולו במעט על יצירתו המופשטת החכמה כל כך אליה הוא יגיע בהמשך, ושאף חוקר אמנות מתחכם לא יגיד לי אחרת.

היתה לו תקופת מעבר מסוימת, שלאחריה, בהגיעו פריזה, פגש את פיקאסו ובראק ונדהם מהיכולת שלהם להטיל ספק בקיים, להתמרד נגד מסורות האמנות הקיימות. אין ספק שהאמנים האלה היו מרכז היקום של כל מה שזז באמנות באותה תקופה, אבל תשומת הלב שלי דווקא הוסבה לעניין אחר: אז, כמו גם היום, עניין המעגלים החברתיים הוא הוא שמשנה משהו. הימצאותך במעגלים החברתיים הנכונים, זה מה שמשנה.

ציור של מונדריאן בתקופתו הקוביסטית. לא אפייני.

ואז מה? בשנות ה20 של המאה שעברה הכל מתחיל בשביל מונדריאן. הוא מייסד את תנועת הניאו-פלסטיסיזם ב1920 מתוך חיפוש מתמיד אחר קו אחיד, אחר צבעי היסוד, כל זה מתוך אמונה בכוחן של הצורות הויזואליות לכונן סדר חיים חדש, ובשאיפה לקחת הכל צעד אחד אחורנית, אל היסודי, המופשט, ובכך למעשה, להתקדם.

לא מזמן, בחור שאני תופסת ממנו הרבה בכל הנוגע למרחב ידיעתו התרבותית-אמנותית, אמר לי שהוא היה בתערוכה של מונדריאן ו"השתעמם". נחרדתי. משעמם? ההתמדה של מונדריאן, הרפטטיביות שלו, היא מרתקת. שלא כמו פיקאסו או דאלי, שהיו כוכבים עולים בשמי האמנות באירופה ושהיצירה שלהם היתה פומפוזית משהו, ביצירה של מונדריאן, יש משהו ככ צנוע, חרוץ, מסקרן. התערוכה המוקדשת לו במרכז פומפידו מאפשרת לסקור מקרוב את מה שהוא עבד עליו כל חייו, מה שהיום נמצא בכל מקום.

היצירה של מונדריאן משפיעה כל כך, שכבר שכחנו שהוא בעצם המציא אותה. הקוים הישרים, הגיאומטריים, ששואפים לכונן פשטות היסודית בכל, אלה הן הנחות היסוד שלו. מדהים לראות איך מה שהיה פעם אוונגארדי היום נחשב יומיומי. מונדריאן היה מדור המייסדים של התנועה שהביאה את הבאוהאוס בארכיטקטורה, את העיצוב המבוסס על צורות גיאומטריות, אפילו את הזרמים המופשטים הראשונים בצילום. הוא טרח להזכיר לכולם שגם בין הצורות הבסיסיות ביותר מתקיימת מערכה, שאפילו בין קו אנכי וקו אופקי קיים קונפליקט, ושזה אומר משהו, שזה חייב לשקף משהו על כל מערכת יחסים בעולם האמיתי, ולו זו הפשוטה ביותר.

Exposition Mondrian / De Stijl

Centre pompidou, 1 Décembre 2010 - 21 Mars 2011

הצלחתי!

הצלחתי. הצלחתי להיכנס לתערוכה של Basquiat במוזיאון לאמנות מודרנית. שום מושג למה לא קניתי כרטיס מראש, אחרי שבפעם הראשונה ראיתי את התור ונסוגתי ובפעם השניה ראיתי אותו ונכנסתי פשוט לPalais de Tokyo. בנסיון השלישי והאחרון, לאחר עמידה של חצי שעה שבמהלכה האצבעות ברגליים כבר התחילו לאבד תחושה, נכנסתי. רק זה ראוי לציון. ואז - הוא מופיע.

אין איך לתאר אחרת את תצוגת העבודות של באסקיאט. זו הופעה, שואו, נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. באולם שלפני הכניסה תלוי ציור ענק מימדים, שמעורר תמיהה: כל כך צעיר וכבר כזה גודל? יש כאן איזו מגלומניה? אולי, אבל זה לא משנה. באחת הכתבות שקראתי עליו (כי הן בכל מקום, קיימת איזה היסטריה איתו בעיר) הכריזו שלולא מת ממנת יתר בגיל 27 (הרך), היה לפחות הפיקאסו של דורינו. והוא אכן, מצייר בלי להפסיק, אי אפשר להישאר אדישים לכמויות העבודות שלו, לפשטות הכל כך חכמה של כל אחת מהן, כזו שמטרידה ודוחה קצת את הצופה, אבל גם מושכת עוד ועוד, רק תנו לי עוד.

Basquiat au Musée de l'art modérne de la ville de Paris, 15 Octobre 2010 - 30 Janvier 2011

What a woman

Nancy Spero au Centre Georges Pompidou, 13 Octobre 2010 - 10 Janvier 2011

"התערוכה קולטת את התפתחות היצירה הייחודית של ספארו, חופשיה וחזקה, בתוך מהלכה הכרונולוגי". זוהי שורת הסיכום בדף המידע לתערוכה של ננסי ספארו בפומפידו. חייבים להודות שזהו משפט שנשמע כאילו נחצב הרגע בברזל לוהט.

הכניסה לפתיחת תערוכה בפומפידו היא מרוממת נפש. המקום הענק הזה, שבשעריו נכנסים אלפים, אם לא רבבות של אנשים ביום, נהיה למשך רגע קצר שלך בלבד.

עולים לקומה 4. כן, קומה 4 היא אינה קומה 6, מה שאומר שהרטרוספקטיבה המוקדשת לננסי ספארו לא מוצגת בקומה שבה מוצגות התערוכות המוקדשות ל"גדולים באמת". אולי בגלל היותה אישה המחוברת ככ לתנועה הפמיניסטית היא קיבלה את החלל בקומה של התערוכה Elle. אולי בגלל שכמות העבודות לא עצומה, אולי בגלל שהעבודות עצמן לא גדולות. זה לא משנה. איפה שהיא לא תהיה מוצגת, ננסי משדרת עוצמה. עוצמה כזו שיש לשתיקה רועמת, עוצמה של מחאה, עוצמה של כל מה שהוא נכון וכנה.

Nancy Spero / Israeli women soldiers

העבודות מוצגות כאילו על גבי פס אחד לאורך שני האולמות הגדולים שמתחברים ביניהם. שורה של ריבועים המשובצים אחד אחרי השני, משולבים למופת. הצבעים החזקים שלה אינם וולגאריים, הסמלים, על אף היותם אלימים, אינם אקסצנטריים. ננסי חיה ויוצרת בקשב מלא לסביבתה הקרובה, לתקופה ולאירועים הסובבים אותה, בין אם אלה הם זרמים חדשים באמנות או מלחמת ויטנאם. ההדפסים שלה מהממים, מקרוב ומרחוק, מלאי רוח קרב של אישה מפוכחת. נכון שחלק מהעבודות שלה לא היו לטעמי. בחלק אחר של התערוכה הוצגו רישומים ילדותיים ומריחות סתמיות של צבע על גבי נייר שהזכירו לי לא יותר מאשר כתמים של חרא על גבי נייר טואלט. אבל בהסתכלות רחבה על האמנית זיהיתי דמות שגרמה לי לתחושה עמוקה של הזדהות. הזיקה שלה למקום, לתקופה, לדיאלוג עם מה שקורה בעולם, היא בעיני הרבה יותר רלוונטית מאשר נקודות מבט סופר-פרסונאליות של אמנים היום. אצל ננסי היתה לי תחושה שבמקום להתבונן על החיים בהסתייגות, היא מסתערת עליהם, עם מה שיש לה היא תנצח.

always look up

הסתכלי תמיד למעלה, ילדתי. התגברי על הפחד. הוא ישתק אותך, יעצור אותך מתנועתך, יהפוך כל פרי בשל לרקוב מן היסוד. המשיכי לנוע, לא משנה לאיזה כיוון. העיקר לא לדרוך במקום. ההווה אולי לא קיים, אבל מציאתו אפשרית.

* תמונה זו ועוד 3 אחרות שכבר הועלו כאן לבלוג היו חלק מסדרה שהצגתי בתערוכה Motion Still שאצרה והפיקה והקימה ועשתה במו ידיה חברתי הגאונה אירה, והתקיימה ב13 בנובמבר בסטודיו נעים ביפו.

מרוב דובים

בכל פעם שמתקיים בעיר יריד אמנות אני מתרגשת עד עמקי נשמתי, עומדת בהיכון עם העכבר על הרובריקה המתאימה לרכישת הכרטיסים מראש, צוהלת ושמחה. עם הfiac ההתרחשות היתה קצת שונה. הfiac - foire internationale d'art contemporain, היריד הבינלאומי לאמנות בת זמננו, שהחל את דרכו לפני כמעט 40 שנה בתור התקבצות תמימה של אמנים וקניינים, הפך לאחד מהאירועים הכי חשובים ונחשבים בלוח השנה של עולם האמנות.

לא זוכרת מי האמן שיצר את "איש הספגטי" הענק הזה. אבל הוא גאון, והוא קרע אותי, ובעודי מתפוצצת מצחוק היו כמה פפפףים שכוונו במיוחד אליי, מה שרק הצחיק אותי עוד יותר, הכבדים האלה, שייחנקו (ואם אפשר, מספגטי)

ואולי המיתוג שלו קצת יצא מפרופורציות? כרטיס לכניסה חד פעמית ב25 אירו? (אני קונה שני זוגות נעליים במחיר הזה!) גם קביעת מפגש לקפה הפכה למשימה בלתי אפשרי במהלך חודש אוקטובר, וזה לא שכל מי שאני שוהה במחיצתם הוא מנהל גלריה, ממש לא, אבל בכל זאת, קשור איכשהו, ולכן לא זמין בעליל.

האמנית Orlan בז'אקט אפנתי, מתבוננת ביצירה מימין, מאת Stefan Nikolaev. מגלומניה?

העיר אחוזת תזזית. השגתי כרטיס שאיפשר לי כניסה ללא עמידה בתור (תודה, תודה, ושוב תודה על כך) והגעתי לגראנד פאלה מוכנה, מזומנה ומלאת ציפיה. אבל חוץ מ"עוד יריד" אין לי הרבה מה להגיד. דבר אחד הוא להודות על הזכות שנפלה בחלקי לגור פה ולבקר באופן תדיר באירועים שכאלה. דבר אחר הוא לקפצץ בעליזות בין מסדרונות הגלריות המציגות, למלמל "אוווו" ו"ווואאאההה" חסרי פשר מדי דקה ולצקצק בעצבנות כלפי מי שנתקע בך עם התיק שלו מרוב שאי אפשר לזוז בצפיפות הזו.

Ando Wekua 2010

Catherine Opie / Raniela 2009

קשה להבין באמנות. ועם כל זה שאני נהנית הנאה כנה מהירידים האלה, המקבצים כמו במיוחד בשבילי את כל מה שהוא must see במקום אחד, מהעבודות עצמן, מהצפיה באנשים המתהלכים שם, מהתלבושות, מהצפיפות וממה שלא יהיה -- היומרה הורגת אותי. קשה להבין באמנות, וברור לי שמרבית פוקדי הfiac, על רוכשי האמנות מחד, ופשוטי העם שמנסים בכל כוחם (כמוני) להתמלא השראה ומוטיבציה מאידך, לא באמת יכולים להגיד שהאמנות המוצגת היתה בעלת החשיבות העיקרית שם. מרוב טייטלים, תוספות ועיטורים, היה קשה להבחין במה שבאמת היה שווה את תשומת הלב. מרוב דובים, מה שנקרא.

שמירה כבדה על עבודה המוצגת למכירה של ג'אקומטי. מעניין מי קנה

ובין אמן בן זמננו אחד לאחר, גם דיאן ארבוס אלילתי

כיד הדמיון הטובה

את moebius לא הכרתי. אני לא צרפתיה, התרבות ממנה אני באה לא מקדשת קריאת קומיקס כמעשה שגרתי ומובן מאליו. הסקרנות שלי לגילוי מה קורה בעיר, בעיקר על תערוכותיה, היא שהובילה אותי אליו. התערוכה המוקדשת לציוריו במוזיאון לאמנות בת זמננו Fondation Cartier נקראת "Transe-Forme". התחלה מצוינת. גם מודעות הפרסום היו מסקרנות. הלכתי. המוזאון, שהציג בזמנו את עבודותיו של טקאשי קיטאנו, הוא מקום שאי אפשר לטעות איתו.

אין לי משהו חשוב או משמעותי מדי להגיד עליו. חוץ מלהמליץ בחום לבקר בתערוכה הזו, שגרמה לי לפרץ כזה של השראה עד שפשוט רעדו לי הידיים. יש בעבודות שלו כמויות בלתי נגמרות של דמיון ויצירתיות, רעיונות משוגעים של חיבורים בלתי אפשריים, הומור ופרופורציות אחרות ממה שאני רגילה אליהן. שלא לדבר על הכמות, ועל היכולת הטכנית. הכל היה ככ נכון, שפשוט רציתי להישאר עוד ועוד. אבל הצבא צועד על קיבתו בגלקסיה הפרטית שלי, אז חזרתי הביתה לנשנש משהו.

MOEBIUS

Transe-Forme

Fondation Cartier, 261 Boulevard Raspail, 75014 Paris

13/3/2010 - 12/10/2010

http://fondation.cartier.com

Armannnnnn

ARMAN exposition au Centre Pompidou

Sept 22nd - Jan 10th

(photo by Zif)

מה יש להגיד על ארמאן? בכלל הלכנו לראות תערוכה אחרת. אבל רטרוספקטיבה במרכז פומפידו מצדיקה ביקור. הוא אמן של המאה ה20, של אחרי מלחמות העולם, נובו-ריאליסטי. כשהגעתי לפריז להישאר, ביקורי הראשון בפומפידו היה בתערוכה של חבר אחר מאותו זרם, Jacques Villeglé . הוא היה נהדר.

גם ארמאן נהדר. מזכיר על קצה המזלג את העובדה שכדי להיות אמן, בימינו כמו בכל תקופה אחרת, יש חשיבות עצומה בהתעסקות עם חומר, במגע, בפעילות מתמדת סביב הנושא. אבל זו אמנות מודרנית, והיא נידונה שייתיחסו אליה כפלצנית משהו, כמרוחקת. כי קשה להאמין, בימינו, שנשאר עוד מה להמציא היום, ואין כמעט יכולת לחדש. אז ארמאן מתעסק בזבל. כמו שוילז'ה קורע וחותך ומציג מחדש ומקים לתחיה מודעות פרסומת ענקיות, מתעסק באותיות ובפונטים (בשנות ה50!), ארמאן מחטט, מחפש ומוצא. הוא מציג לראווה זבל מכל סוג - פרטי, מסחרי, תעשייתי אפילו - ובכל דרך אפשרית - הפוך, עומד, פרוש, שרוף, ממוסגר או תלוי. העשיה שלו היא כאילו טראשית, אבל מחושבת, ומזכירה את דרך הארץ שבאקט היצירה.

הצבעוניות והמגוון, ומצד שני הסטריליות והאובססיביות שבפעולת השימור מעלה את אותן השאלות. שוב תרבות הצריכה? שוב להרחיק עוד קצת את גבולות הריגוש? כן, שוב. קחו את זה, תחנקו עם זה. מומלץ בחום.

DreamLands

Exposition Dreamlands, Centre Georges pompidou, Paris 5.5-9.8.2010

התערוכה Dreamlands בפומפידו חוקרת את הגישה של האמנות לכל מה שנכנס תחת ההגדרה תרבות הבילוי. האם הרחבת המושג הזה מעידה על צורך חברתי לברוח? התערוכה נפתחת בהצגת גלויות הזמנה ופריטי פרסום ממגרשי השעשועים של שנות ה50 וה60, מלווים במוזיקת שמזכירה את נעימות הסרטים של וולט דיסני. ברור. בחדר הראשון הצופים מתנסים בחוויה משעשעת, מפתה להיכנס לעולם דמיוני, לארץ החלום. מדהים לראות איך הכל קשור אחד לשני. במאה ה20, כל זרמי האמנות בעצם נמנעים מליצור בהתאם לקוי המתאר המציאותיים. סוריאליזם, קוביזם, דאדא, כולם רוצים להתרחק כמה שיותר מהמציאות, ליצור עפי ההתרשמויות הסובייקטיביות של האמן. האינדיבדואליזם מתחזק ככל שהחברה שוקעת בתקופה דרמטית מבחינה היסטורית - מלחמות עולם, משטרים טוטאליטריים, גזענות, רצחי-עם.

Martin Parr / Quel monde

התערוכה נוגעת בנושא המציאות החלופית. תרבות הפנאי, פארקי שעשועים, ערים מיניאטוריות.. הכל כאילו מתעצב ע"י החלומות הכי פרועים, פרי מוחם הארכיטקטורים של המציאות. בחברה, בפוליטיקה, בעיצוב, בתרבות וכ'ו. להמציא את מה שלא קיים. למה לא? איזה בלאגן. אם חשבתי קודם שמגוון בלתי נגמר לטעמי יוגורט זו הגזמה, התערוכה הזאת מבליטה את הכמות המבלבלות של הקיים. עד כדי כך, שהשאלה המתבקשת היא מה ניזון ממה? הגבול בין המציאות לדמיון מתערער.

kwong chi tseng

החוייתי, המבדר, הפנטסטי, החדש - כל אלה הופכים למוצדקים, בעוד שהחיים עצמם נהפכים דלים, פונקציונאליים בלבד. הקלות הבלתי נסבלת? כנראה. ותודה למרכז פומפידו שהביאנו עד הלום.

Stéphane Couturiere 2005

Timeout Paris - Souvenirs I collect

None of the photos are mine. Terribly sorry

Lucian Freud at Centre Pompidou

Exposition YSL au Grand Palais

Lisette Model au Jeu de Paumme

Willy Ronis au Musée de la Monnaie de Paris

Chinese Man making me dance

International, 5/7 Rue Moret 75011

Restaurant Robert et Louise

I ate it all at 64 rue Veille du Temple - 75003

Eat there, and have some wine while doing so

Le Pré Verre, 19 Rue du Sommerard 75005

Mama Shelter restaurant inside the

Philippe Stark's Hotel in Paris, 109 Rue de Bagnolet 75020

Coulée Verte

סוג של "סוד הגן הנעלם" במרכז הרובע ה12

"Dynasity"

Super cool exposition

Palais de Tokyo, 13 avenue du Président Wilson 75016

Baryshnikov came to dance in Paris

Théâtre de la Ville, 16 Quai de Gesvres, 75004

Fête de la musique 21 Juin Paris 2010

לא רק לצעוק הוא יודע

גם לקלל, לכאוב, לרגש, לשתות, לגעת. אדוארד מונק הוא אמן שמוכר באופן כמעט בלעדי בשל יצירה אחת בלבד, "הצעקה" מ1893. היצירה הזו, מהרגע שרואים אותה, אפשר לנחש בדיוק מה היא אומרת. רוב הסיכויים שכל בן 16 על הגלקסיה "נוראאא מתחבר ליצירה הזאת". וגם בלי שיעורי תולדות האמנות של כיתה ט אפשר די בקלות לנחש מהו האקפרסיזם, עוד אחד מבין מילות ה"יזם" שאף אחד לא באמת יודע מה המשמעות שלה, אבל אם נרצה להישמע מתוחכמים נוכל לחרטט שזוהי "דרך בהבעת תגובתו של היחיד כלפי החברה", "רפלקציות של האמן על סביבתו האנושית" וכדומה.

מזל שהפינקוטק בפריז נותן לנו קצת יותר מזה ומציג רטרוספקטיבה המוקדשת לאדווארד מונק. משוגע לגלות כמו מיוחד ומגוון עולם היצירה שלו. עצוב ללמוד שאותה צעקה היתה רק חלק קטן מרצף של יצירות ככ דרמטיות, חשובות, מעניינות וכאילו בכוונה לא מוכרות. כאילו מישהו ניסה לגונן עלינו, האנשים הפשוטים, מהיָגון הזה. זה אמן שכל חייו היו מסכת דרמטית קיצונית: שכול, אבל, שיגעון, טירוף, סקס, מרד במוסכמות החברתיות, דחפים בלתי נשלטים, דכאונות.

ברור שהוא נהפך לאמן. ועוד איזה. היצירה שלו מגוונת, רחבה, מקורית ונוגעת. לא רק טירוף קיצוני, גם שלווה ונוחות, גם מוכר וזניח. והכל ברגישות גאונית, מטרידה, מטלטלת, מדויקת להפליא.

"Il nous faut peindre des gens vivants, des gens qui respirent, sentent, souffrent et aiment"
Edvard Münch

L'anti-cri, Exposition à la Pinacothèque de Paris 19.2.2010 - 8.8.2010

מעניין? יופי! http://www.snopi.com/enc/values/value1128.asp