לכל בן אדם צריכה להיות בליבו קצת שנאה עצמית. היא תנווט היטב ותהפוך ביומיום הפשוט להיות צניעות פשוטה, ענווה. בימים קשים היא תכה, אבל מי מאיתנו לא חווה מדי פעם קצת דיכאון. מתמודדים איתו, בולסים איזו עוגה, וגמרנו.
אין בכך לומר ששנאה עצמית טובה ליהודים. להיפך. חוסר היכולת של אנשים מסוימים להעריך את עצמם, ומכאן מבצעים פעולות שאין מאחוריהן מחשבה, מתנצלים באופן קבוע ולא מתמודדים עם תוצאות מעשיהם, לא לוקחים אחריות, הם הפרי הרקוב של חוסר הערכה עצמית. לא בזה עסקינן. הכוונה היא קצת שנאה עצמית, שנאה מהסוג הישן והטוב, מרירה, עסיסית, דביקה.
דמיינו לעצמכם אדם שיהיה כל הזמן מבסוט מעצמו. גם ברגעים בהם הוא לא אוהב את עצמו, הוא מבסוט מעצם קיומו שלו. ברגעים של צחוק, ברגעי שיעמום, בעבודה, בבילוי, לבד, יחד, הוא תמיד בסדר, הוא תמיד נכון, תמיד צודק. לא קיים בו ולו מנגנון יחיד של ביקורת עצמית, של רגישות כלפי מגרעותיו או חולשותיו של האחר, כי הוא מבסוט. ולא שאין לו מגרעות משלו. אבל גם מהן הוא מבסוט.
