פסח

מייל לכפרוש
אל תדאג, מתוקי. הלימודים ימשיכו להביא לך את הסעיף, כסף הוא התעסקות שבא למות ממנה, הים, כוסעמק, מטונף. ושתבוא כבר זו שתאהב אותך. מה לוקח לה כ"כ הרבה זמן? אבל יש כמה דברים בחיים האלה שעושים טוב. חברים שאין כמוהם, קפה, סיגריות, גלידה, ומדי פעם משהו שמרגש לך ומרעיד לך את כל הבפנים של הבטן. החיים חרא, אבל אנחנו מתים עליהם (קופירייטרית, אני). ויש מלא בלאגן, והתרגשויות, וסיבוכים, ובנות, ובנים, ולכלוך, ויופי, ומתיקות ועצב. אתה מת על זה. אל תדאג כפרוש, הכל יהיה בסדר.
וכמה טוב שאנחנו חווים את הדברים האלה עד העצם. זה לא משחק יותר, זה זה, באמת.

ככה זה, בגהנום / מָרְגַרִינָה

אתה חלק ממעגל חברתי מסוים, ואין לך כרגע יותר מדי אפשרויות בחירה. זה לא נורא, אבל לפעמים הקלחת רותחת. מרכלים כל הזמן מסביבך, ואתה לא רוצה ללכלך גם אתה את ידיך, מתרחק מזה כמו מאש. לא כי אתה מתחסד, כמו כולם, גם אתה מרכל מדי פעם. אם זו היתה תופעה שולית אולי לא היית מתחרפן מזה. אבל מה שקורה כאן עובר כל גבול. מה קורה פה? על מה ולמה ההערות העוקצניות, האכזריות הזו, ההיטפלות לפרטים, החטטנות הבלתי נסבלת? מה שמפתיע, מה שדוחה במיוחד, הוא שגם מי שאתה תופס ממנו פתאום מפנה לך את הגב ומלכלך. ואיזה טינופת, יא אללה.

אז תהיה כמו מרגרינה, ילד יקר שלי, רק ושמנוני, כזה שהכל מחליק וגולש הלאה ממנו, רחוק.