לׁא.

לא. לא. אין סיכוי. לא עומר. שזה יהיה מישהו אחר. חנק. יש טעות. זה לא הוא. הוא אולי נפגע, לא מת. שיהיה נכה. עיוור. על זה הוא יתגבר. שלא יהיה מת. שתהיה טעות. חייבת להיות טעות.

טיסה, 4 שעות. מגיעה לנמל התעופה בן גוריון ב6 בבוקר. נוסעים להלוויה, 12 בצהריים, ערד. אלפי אנשים. זה באמת קורה. לא. לא.

הוא היה חבר שלי. חבר אמת, כזה שלא מוצאים בכל מקום. חלק ממני. עומר מת בפעולה בעזה ב8 לינואר 2008. כל כך טוב הוא היה. מוסרי ואמיתי ומצחיק. חכם, חד, חתיך הורס, לב של זהב, שקול, שובב ונפלא. ותמיד כ"כ חזק, נחוש, בטוח. זה עומר, זה ששם לב לפרטים הקטנים ומפתיע באיזה שנינות, באיזה הברקה של רגע.

זה לא מגיע לו, זה לא מגיע לנו שהוא ימות. מה פתאום? לא, לא לא, הוא צריך לבוא הרי עוד מעט לבקר אותי בפריז, ראשון מבין החברים שלי, ומתישהו, אחרי שאחזור לארץ, נשכור דירה באיזה קיבוץ מרוחק, נעבוד בחינוך ובחקלאות, נצחק, ונטייל, נהיה כמו שתמיד. מה פתאום עכשיו הוא הולך לי.

זה עומר שלי, שיגיד לי ש"הכל עניין של נחישות" ויהיה שמח בחלקו. "איפה, הלוואי" הוא יגיד כשאני אשאל אם הוא סוף סוף בבית. זה עומר שקנה לעצמו ג'יפ, זה עומר הדבילי עם הסיפורים הדביליים שלו.עומר, עומיק, רובי. זה הוא הרי, לא יכול להיות שהוא פשוט יעלם, אני צריכה אותו. חוצפן.

הכרתי את עומר בכיתה י"ב ובבת אחת הוא נכנס לחיים שלי. טבעי, כאילו תמיד היה שם. בשנת השירות, אח"כ בצבא. איזו החלטה זו היתה, לצאת לקצונה. ולא היה לו קל, ובטח לא כמו שמספרים. הרבה דברים בחיים הוכיחו שהמציאות עולה על כל דמיון. אבל רק עומר היה מוכן גם לזה וגם לזה. רק עומר היה שקול כ"כ ובחצי חיוך רואה כבר ארבעה צעדים קדימה. רק עומר יוצא מהבית לצבא כשהחדר שלו מסודר למופת. כאילו היה מוכן. היחיד שיכול להיות מוכן למשהו כזה.

וסבא זבולון, מה יהיה? ואמא ואבא שלך החזקים כל כך? עדי וענברי? וכל הבנות שתמיד מכרכרות? בחייך עומיק, זה לא מצחיק.

ממש לא. זה בלתי נתפס, ואני רוצה שהוא יחזור. אני חוטאת להאמין שאולי אראה אותו שוב. אבל כמו תמיד, התשובה היא שוב חד משמעית, מוחלטת. לא אולי, לא מתישהו, לא יקרה.