"אימא אל תדאגי. באמת אל תדאגי. אני רק כמה ימים פה, ולבד, אבל הכל בסדר ולא נורא קר. ובעבודה בסדר, אני חושבת, זו רק התתחלה ואפילו אתמול, ככה בלי ששמתי לב, נפלט לי ALORS." מייל לאימא 10.12.08

בעלייה על המטוס שמעתי קול מוכר קורא בשמי. "תמר מושינסקי". סטלה קרסו, המורה האגדית לצרפתית, היא ולא אחרת. זו שלימדה אותנו לא רק צרפתית, אלא גם - אם זה בכלל אפשרי בחטיבת הביניים - צרפתיות. גורלי, ממש. וכך, בערב שבת הראשון שלי בפריז נגסתי בכל קלישאה אפשרית: fois gras , magrét du canard ואפילו créme brûlet. וגם בריאן, חבר ותיק של ההורים, נמצא פה. אין ספק שכוס וויסקי בלוויית אירי בן 70 בבר יוקרתי המשקיף על מגדל האייפל, גם היא חוויה סימפטית. אז אמנם הם לא בני גילי, אבל להיות במחיצת פרצופים מוכרים בעיר זרה, זה נותן תחושה של בית.

ובית. מזל שיש בית. כי אמנם זו דירה זמנית, אבל בינתיים יש איפה לישון. וחמים שם ונעים. ויש תמונה של אודרי הפבורן על הקיר, והיא הרי כבר חלק מהמשפחה.

אלה ימים ראשונים בעבודה. זו תחושה זרה, לעבוד בביטחון של שדה התעופה, עבודה שהיא בלשון המעטה לא כוס התה שלי. אבל פתאום נוסע בצ'ק אין אומר לאחראי שהבחורה ששאלה אותו את השאלות היתה נורא נחמדה, יותר ממה שהוא רגיל. יכול להיות שהייתי לבבית? ונוסע אחר מתגלה כאוליבייה, המורה לדרמה מביה"ס היסודי, ואתגר קרת ושירה גפן עוברים אצלינו, סלבריטאים, ונוסעת שאני שואלת אותה לאן בדיוק היא נוסעת בארץ ועונה ש"אל הבן שלה, שגר בת"א, והוא במקרה גם בן 27, סיים תואר בהנדסה, אינטיליגנטי, רגיש, בעל חוש הומור וגם חתיך הורס".

זו התחלה של משהו חדש, והתחושה שלי פה מעורפלת, משתקת אפילו. יש צרכים ולו"ז בעבודה שנושפים לי בעורף וקשה נורא אפילו לחשוב על לצאת מהבית בקור האירופאי של דצמבר-ינואר. אני חוזרת הביתה והמרחק הכי גדול שאני מעיזה ללכת הוא עד הסופר ובחזרה. גם ביום פנוי כשכבר לעיר, שכחתי, כאילו בכוונה, את המפה, ובסופו של דבר הרגליים שלי לקחו אותי במסלול המהיר חזרה הביתה.

אני מהגרת. ההבדל בין התחושה שלי בת"א לזו פה - תהומי. פתאום אני זו שמציצה כל הזמן במפה של במטרו, זו שלא מבינה מה שמדברים אליה, אבודה, זו שלא יודעת איך להתלבש לקור הזה ובסוף כורכת את עצמה ביותר-מדי-שכבות ומסריחה מזיעה כבר על הבוקר. כזו שבאה לפתוח חשבון בחברה הסלולרית המקומית אבל לא לוקחת איתה את מספר סניף הבנק שלה. "חשבתי שמס' החשבון, פנקס צ'קים וכרטיס אשראי זה מספיק", אמרתי למוכר בצרפתית עילגת עם דמעות בעיניים אחרי 40 דקות בתור. איזו סצנה. קפצו לי עם המבטים הרחמניים שלכם. קפצו לי עם 3 שעות העמידה בתור לתערוכה של פיקאסו והמאסטרס. שהיתה בסופו של דבר היתה די מאכזבת. רק מה, זו שעמדה לפני בתור החליטה, וטוב שכך, להוציא מהתיק כרטיסיות טריוויה. העומדים בתור, קפואים מקור, בהתחלה גילו אדישות ולאט לאט השתלבו במשחק. בשלב מסוים ההיענות היתה כ"כ גבוהה שהמפעילה החיננית היתה צריכה להרים ממש את הקול. אז אולי הקרח הצרפתי הזה מתחיל להיסדק. בשבילי לפחות.

www.flickr.com/photos/tamarmosh