מֶרְץ, המשך בא

8.3, מייל לגיא.

אני מתגעגעת הביתה. מוצאת את עצמי מכורה לרשתות החברתיות באינטרנט, עושה שעות נוספות מול הפייסבוק. כך שנסעתי להתפתח ולגלות מה שזה לא יהיה, ובמקום אני עומדת במקום. עוד מעט אתה בא לבקר, ובשיחה עם חברה שהמליצה על מועדונים וברים היא שאלה "מה לעזאזל עשית פה במשך 3 חודשים?!". התשובה היא שהייתי בבית. ריקבון.
---------
אלו ימים של הסתגלות לשיגרה חדשה. פתאום יש לי קורס בצרפתית פעמיים בשבוע, ועבודה וסידורים, נחמד להיות עסוקה. הבילוי הקבוע שלי, אני פשוט בת 80, הוא הליכות בגני לוקסמבורג. למרות שקר, כמה יפה. השמש עושה לנו חסד ויוצאת לפעמים. כולם מוכנים לאפשרות שזו רק אשליה ושהחורף עוד יבוא לנו בהפוכה. כולם חוץ מהצרפתיות האמיתיות, יוצאות מהבית עם חצאית מיני ונעלי עקב (כאלה שאי אפשר ללבוש גרביונים איתן, ניסיתי), מעיל אביבי ופרצוף של "אני תמיד על המסלול". מסלול תצוגת האופנה כמובן. שימותו.
---------
ופתאום, חוויות. אני נחמדה פתאום, הזמנתי מישהי שעדיין לא מצאה דירה להיזרק אצלי לכמה ימים, שתיים אחרות שאין מים חמים בדירה באו כמה פעמים להתקלח. אפילו הזמנתי בערב שבת אחד כמה אנשים לארוחה אצלי. עשיתי קניות בשוק, הכנתי קדרת בשר מפוארת, באגטים, יין, הכל. היינו 5. איזה כישלון, 2 צמחונים ו2 לא שותים אלכוהול. לי, לעומת זאת, היה נהדר.
איך עושים? שליש כוס שמן זית, קילו בשר בקר חתוך לקוביות,בצל אחד גדול חתוך גס, 4 שיני שום, גמבה אחת אדומה, גמבה אחת ירוקה, 2 גזרים - כולם חתוכים לקוביות. 2 עגבניות קצוצות. כוס מרק עוף צח, כוס וחצי יין אדום, מלא פטרוזיליה קצוצה. אפשר להוסיף גם זיתים, יאמי.
איך עושים? 1. בסיר גדול וכבד מחממים את השמן, מוסיפים את הבשר ומטגנים עד השחמה. מוסיפים את הבצל והשום ומטגנים כדקה. 2. מוסיפים לסיר את הגמבה, הפלפל והגזר ומטגנים כמה דקות עד שהירקות מזהיבים. 3. מוסיפים את העגבניות, מתבלים במלח ופלפל שחור, מערבבים היטב ומבשלים 2 דקות. 4. מוסיפים את המרק והיין ומביאים לרתיחה. מכסים ומבשלים על אש קטנה ביותר 3-4 שעות עד שהרוטב סמיך. 5. לפני ההגשה מוסיפים את הפטרוזיליה, מערבבים ומסירים מהאש. מגישים עם לחם טרי לטבילה ברוטב.
---------
יומיים אח"כ, במשמרת בטיסת לפנות בוקר אני מתעוררת מטלפון מנהג ההסעה שכבר מחכה למטה. חראחראחראחרא. מזל שהספקתי לכפתר את החולצה, כי צחצוח שיניים לא ממש נראה באופק, ואני לא מקנאה בנוסעים שעמדו מולי.
יש משהו בנוסעים האלה, שבוחרים לטוס באמצע הלילה. יש את אלו שבהולים לטוס, משהו קרה. יש אנשי עסקים. יש כאלה שקנו כרטיס ברגע האחרון, כאלה שטסים עם כל המשפחה (הקהילה היהודית בפריז, תופעת טבע מהממת) וכאלה שמהססים, כי הגיעו לבד.
---------
אני מסתובבת בפריז עם הספר של יאיר גרבוז "פריז-תל אביב" ומתמוגגת. ויש תערוכות חדשות, של רוברט פרנק האגדי ושל דויד לה שאפל. וגם אני, חזרתי לצלם.

http://www.lachapellestudio.com/

www.lizkuball.com/blog/2008/05/robert-frank-and-relationships.html

ככה זה, בגהנום / מָרְגַרִינָה

אתה חלק ממעגל חברתי מסוים, ואין לך כרגע יותר מדי אפשרויות בחירה. זה לא נורא, אבל לפעמים הקלחת רותחת. מרכלים כל הזמן מסביבך, ואתה לא רוצה ללכלך גם אתה את ידיך, מתרחק מזה כמו מאש. לא כי אתה מתחסד, כמו כולם, גם אתה מרכל מדי פעם. אם זו היתה תופעה שולית אולי לא היית מתחרפן מזה. אבל מה שקורה כאן עובר כל גבול. מה קורה פה? על מה ולמה ההערות העוקצניות, האכזריות הזו, ההיטפלות לפרטים, החטטנות הבלתי נסבלת? מה שמפתיע, מה שדוחה במיוחד, הוא שגם מי שאתה תופס ממנו פתאום מפנה לך את הגב ומלכלך. ואיזה טינופת, יא אללה.

אז תהיה כמו מרגרינה, ילד יקר שלי, רק ושמנוני, כזה שהכל מחליק וגולש הלאה ממנו, רחוק.

Carouselles / קרוסלות

הקרוסלה האירופאית היא שעשוע מתקתק של ימי ילדות. כזה שמדמיינים אותו במבט מחייך וזגוגי, סוג של חלום. יהיה זה שינה או משאלת לב, חלום הוא מושג מעורפך שגורלו להסתיים במפגש עם המציאות. ומה ברגע היקיצה? למתעוררים נכונה הפתעה. המציאות כידוע עולה על כל דמיון. חדה יותר, לא מתפשרת. החותם האמיתי הוא זה שיטביע רגע ההתפכחות.

www.flickr.com/photos./tamarmosh

מֶרְץ - כוננית, חשמל ומכונת כביסה.

1. מורגן עוברת דירה, והיא הציעה לי לקחת ממנה איזה כוננית לטלויזיה שהיא לא רוצה. היא קטנה מתאימה לממדי הדירה שלי. ישבנו באיזה סושי באיזור הבסטיל ומשם הלכנו אליה לקחת את הכוננית. אילתרנו חבלי גומי וקשרנו את הרהיט הקטן לעגלת קניות. מורגן ליוותה אותי לתחנת המטרו הקרובה, עד שם הכל היה בסדר. כבר במעבר הכרטיסים הראשון כל הקונסטרוקציה התמוטטה. ועוד לא התחלתי עם המדרגות.

הגעתי לרציף והתיישבתי כמובן בקרון האחרון, זה שדווקא אליו עלה גם הקלושאר המזדמן והשיכור לחלוטין. פתאום הרכבת עוצרת, תקלה, וכאילו כדי להבהיר לנו מה הוא חושב על המצב, הקלושאר נשכב על הרצפה בהפגנתיות וחוסם את אפשרות המעבר של זו שיושבת בקצה הקרון. זו שגם במקרה יש לה כוננית לסחוב, ולא ממש מדברת צרפתית. נוסע אחר פתח את הדלת בידיו והחזיק אותה עד ששאר הנוסעים יצאו, 2 נוסעים אחרים עזרו לי לדלג מעל הקלושאר המנמנם ולהעביר מעליו את הכוננית המתפרקת. יצאנו כולנו לשלג, ברגל עד התחנה הקרובה. שם שוב הייתי צריכה להעביר את מיטלטליי בשער הכרטיסים. ושוב חטפתי מכה. ובתחנה הזו יש הכי הרבה מדרגות מכל התחנות הפריז. עובדה מוכחת.
ובסוף היא לא שימושית בכלל, הכוננית הזו, אבל אין לי אומץ לזרוק אותה.

2. שכחתי. את כל מה שצריך לעשות עשיתי ואת כל החשבונות העברתי על שמי. רק אחד שכחתי, את החשמל. אשמתי? אז בששי בערב אני חוזרת הביתה שמחה וטובת לב ולא מצליחה להדליק את האור. אף אור. אוי לא. טלפון היסטרי לבעלת הבית שלי, תיבדל לחיים ארוכים, שעשתה בשבילי את כל הטלפונים לחברת החשמל והסבירה שלא שילמתי חשבונות. איך זה קרה? שכחתי, עניתי לה. פשוט שכחתי.
כל הסופ"ש התקלחתי לאור נרות ואכלתי אוכל מוכן.

3. האינסטלטור בא ביום שני לבדוק איפה בדיוק ומה ואיך, וביום שלישי בבוקר, כמו שקבענו, הגיע שוב, מוכן ומזומן להתקין לי את מכונת הכביסה בבית. שעתיים שלוש ותהיה לך מכונת כביסה, הוא אומר לי. בתחת שלי. הצינור הראשון התפוצץ אחרי שעה וחצי. ואז השני. ועוד הדרך ארוכה. כמעט הכל הוא עשה, חוץ מלהתקין לי מכונת כביסה. ואני מתרוצצת אחריו עם הסמרטוטים. 8 שעות. "הכל תיכף יסתדר, סמכי עליי, אני רק מתקן כאן משהו וגמרנו". עוד נזילה. רציתי לחנוק אותו. יום אח"כ הבוס שלו התלווה אליו, ועשה בחצי שעה את מה שהוא לא הצליח לעשות ביום שלם.

www.flickr.com/photos/tamarmosh

ARTiSHOWk 28.2.09

תודה לאור פריש ואור לובין המהממות, לגידי ויגו על עיצוב הפוסטר ולנעה מגר על התמונות

www.myspace.com/artishowk

סוֹפֱבְּרוּאַר

כאילו רק עכשיו הגעתי. אחרי 3 חודשים פריז מתייחסת אלי בסה"כ בסדר, יש ימים שיותר ויש שפחות. ומעבר למשברים האישיים שלי, קשה להתעלם מהקשיים האובייקטיבים שבמעבר לארץ חדשה. הקצב משתנה. הגעגועים למשפחה ולחברים יכולים לאכול אותי. והחורף הזה שהוא בלתי נסבל.

אבל פברואר היה קצת שונה. יוסי הדוד שלי בא לבקר, יצאנו למסעדה המפוארת Vins des Pyrénées, 25, Rue Beautreillis, 75004 Paris, France 01 42 72 64 94. הוא הביא איתו חבילה מהארץ, כמה נחמד. היתה הופעה של כריס קורנל שהשגתי אליה כרטיסים בחינם (!!!), וזה דווקא כן אפייני. מורגן חברתי הצרפתיה מזכירה לי שיש עוד אנשים שיכולים לנהל שיחות אינטיליגנטיות, ואת איתי אמנם רק הכרתי אבל אני כבר יודעת שהוא מהמם. אפילו יצאתי לבליינד דייט שמישהו סידר לי (התלבשתי נורא יפה והבחור היה FATASS).

הARTiSHOWk הראשון בלעדיי מתקיים ממש עוד מעט, ואני מתרגשת נורא. סומכת בעיניים עצומות על אורצ'ה ואור פריש אבל כן, יש צביטה קטנטנטנטנה בלב.
והכי חשוב, מתגבשת לי יותר ויותר ההבנה שאני רוצה ללמוד כאן. יותר מכל דבר שרציתי אי פעם, אם יורשה לי. ב-ר-ו-ר שאני מחרבנת במכנסיים מרוב פחד, מוטרפת מלחץ על הצרפתית, חסרת ביטחון לגבי האיכויות שלי כצלמת, חוששת נורא לא להתקבל, ואם כן, אז מאיך זה יראה להיות כאן סטודנטית, ומהנורא מכל, שאני לעולם לא אמצא כאן בחור.

http://www.myspace.com/artishowk

www.flickr.com/photos/tamarmosh

עדויות לחיים חדשים 10.2.09

אני חוזרת מהעבודה (ג'מבו, 450 נוסעים וביניהם שוב אוליבייה המורה לדרמה. נחמד) בRER הישר לתחנה cluny la Sorbonne ועולה לקניות שיגרתיות במונופרי. גם כשאני באה לקנות רק בקבוק חלב אני יוצאת עם חשבון של 20 אירו. אני פותחת את הדירה הקטנה שלי במפתח, תולה את בגדי העבודה על קולב האיוורור, המצאה גאונית, ואת הנעליים מניחה (לא זורקת באמצע החדר) אחת ליד השניה בפינה המיועדת לכך. כשגודל הדירה הוא 25 מטרים, חייבים להיות מסודרים, אין אפס. זה אומר לפתוח את המיטה כל לילה ולקפל אותה בערב. זה אומר כיסאות תלוים על הקיר ומזוודה על התקרה.
בחצות אני מוצאת את עצמי מקרצפת את הרצפה, אבל בחצות וחצי זה כבר מאחוריי ואני יורדת לשתות בירה בפאב המקומי שמתחת לבית. אחד הטובים בפריז, יש שמועות שהוא החביב על טרנטינו, כשהוא קופץ לביקור.

Le Reflet, 6, rue Champollion, 75005 Paris, France 01 43 29 97 27‏

דִירָה מִשֶׁלִי - MON PROPRE APPARTEMENT

CLOSER VIEW: http://www.flickr.com/photos/tamarmosh/4609546784/

9.2.09 בחירות בישראל

מחוברת לאינטרנט כמו לאינפוזיה. תוצאות הבחירות איומות. גוש השמאל מרץ עבודה עם פחות מ20 מנדטים, בעוד שליברמן עם 15, המפלגה השלישית בגודלה. ציפי לבני עם 26, ביבי עם 27, אולי להיפך, מה זה משנה. מה יהיה.

29.01.09

www.igotthehotties.com

טְחִינָה

אני שונאת טחינה. אין לי בעיה עם שומשום ולא עם חלבה. אבל לטחינה בעיניי יש טעם של נפט, זה מגעיל אותי. איכס, טחינה. אבל מצאתי במזווה בדירה קופסא ענקית של טחינה גולמית ונזכרתי בפעם שהיא ורני באו לבקר בקומונה והביאו עוגיות טחינה שרני הכין, המהמם הזה, ובאמת טעים היה.

הוצאתי מתכון מהאינטרנט, ירדתי לקנות קמח, סוכר, מה שצריך. רק שבבית גיליתי שמה שמצאתי במזווה זה בכלל אבקה להכנת פלאפל. ועכשיו אני תקועה עם התערובת. merde. סיבוב נוסף בסופר.לא טחינה ולא נעליים. אזרתי אומץ לשאול איזה מוכר. בתנועות ידיים ובצרפתית עילגת אני מסבירה מה אני מחפשת. ניסיתי כל דרך אפשרית. זה עשוי משומשום, זה אוריינטלי, אוכלים את זה עם פיתה, לא מכיר. מדף מדף עברנו, כלום.
מאוכזבת המשכתי לסופר הבא. אותו סיפור. אך אל ייאוש, בפינת הרחוב ישנה חנות מוצרי טבע, שם בטוח יהיה.מה זה בטוח. איזה לקוח ידע על מה אני מדברת, למוכרים זה אפילו לא צלצל מוכר. במפתיע הם היו סבלניים כלפיי. אפילו לי כבר נמאס מעצמי. יצאתי בידיים ריקות גם לא מהסופר הענק שבשדרה, אפילו מהמכולת של הערבים. שם לפחות ידעו מה זה. אבל זה לא הולך כאן, הם אמרו, לא קונים.
merde alors.
כל המצוד הזה ואני בכלל שונאת טחינה.
חזרתי הביתה. התערובת שחיכתה רק לטחינה הזעיפה לי מבט. נכנעתי. אני לא יודעת בדיוק מה הוספתי, אחוזת אמוק. נחושה בדעתי לאפות עוגיות.
איזה בורדל. אני לא יכולה להגיד איזה עוגיות אלה, אבל הן הלכו נהדר עם בקבוק היין שהורדתי איתן.

עוגיות טחינה:

חצי כוס טחינה גולמית
אבקת אפייה
כוס קמח
1 סוכר וניל
כפית תמצית וניל
3/4 כוס סוכר
100 גר` חמאה מומסת או מרגרינה או רבע כוס שמן.

לשים לבצק, יוצרים "קציצות" קטנות מאוד ומניחים על נייר אפייה,מכניסים לעשרים דקות לתנור שחומם מראש לחום בינוני (180 מעלות). זורים אבקת סוכר ומגישים חם.

Use Protection

כאילו כל 8 לחודש צריך לקרות לי משהו גורלי

אימא שלי באה לפריז והיתה נהדרת, פינקה, הכינה מרק עוף, שזה בגדול כל שהייתי זקוקה לו מלכתחילה. לשקדי המרק היה פתאום טעם גנעדן, ואין כמו חביתה בעולם. בערב שבת היינו יחד בchez Janou. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי שם, מסעדה שהפכה לנכס צאן ברזל בחיי הפריזאים.

וזהו, זה נגמר.

http://www.chezjanou.com/

CLOUDS

The clouds come and go
providing a rest for all
the moon viewers
מייל מאירה 16.01.09

תמרי מתוקית. כבר חזרת לפריז וכבר קיבלת את מכת הקור הראשונה שלה. עכשיו תורך להנות, ללמוד, להסתגל, להתרגל ולנצח. איך תהיה לך הידיעה שעומר איננו? יהיה קשה, אני יודעת, אבל את תלמדי לחיות עם האובדן ותתקדמי הלאה ותעשי את כל הדברים שאת רוצה ותזכרי אותו בכל צעד. תשני הרבה, תבכי הרבה, זה הזמן. אסור לך לשקוע. אסור לך להתמרמר ולוותר. המשבר לא מאחוריך, און דה קונטורארי, הוא מלפניך ומאחוריך ומצדדיך והוא העומד. אבל את תנצחי כל יום בקטן.
בארץ מזג האוויר אפרורי, אבא הלך לקנות חלב, יום ששי, ושתגמר כבר המלחמה הארורה הזו.

מייל מאימא 17.01.09

לׁא.

לא. לא. אין סיכוי. לא עומר. שזה יהיה מישהו אחר. חנק. יש טעות. זה לא הוא. הוא אולי נפגע, לא מת. שיהיה נכה. עיוור. על זה הוא יתגבר. שלא יהיה מת. שתהיה טעות. חייבת להיות טעות.

טיסה, 4 שעות. מגיעה לנמל התעופה בן גוריון ב6 בבוקר. נוסעים להלוויה, 12 בצהריים, ערד. אלפי אנשים. זה באמת קורה. לא. לא.

הוא היה חבר שלי. חבר אמת, כזה שלא מוצאים בכל מקום. חלק ממני. עומר מת בפעולה בעזה ב8 לינואר 2008. כל כך טוב הוא היה. מוסרי ואמיתי ומצחיק. חכם, חד, חתיך הורס, לב של זהב, שקול, שובב ונפלא. ותמיד כ"כ חזק, נחוש, בטוח. זה עומר, זה ששם לב לפרטים הקטנים ומפתיע באיזה שנינות, באיזה הברקה של רגע.

זה לא מגיע לו, זה לא מגיע לנו שהוא ימות. מה פתאום? לא, לא לא, הוא צריך לבוא הרי עוד מעט לבקר אותי בפריז, ראשון מבין החברים שלי, ומתישהו, אחרי שאחזור לארץ, נשכור דירה באיזה קיבוץ מרוחק, נעבוד בחינוך ובחקלאות, נצחק, ונטייל, נהיה כמו שתמיד. מה פתאום עכשיו הוא הולך לי.

זה עומר שלי, שיגיד לי ש"הכל עניין של נחישות" ויהיה שמח בחלקו. "איפה, הלוואי" הוא יגיד כשאני אשאל אם הוא סוף סוף בבית. זה עומר שקנה לעצמו ג'יפ, זה עומר הדבילי עם הסיפורים הדביליים שלו.עומר, עומיק, רובי. זה הוא הרי, לא יכול להיות שהוא פשוט יעלם, אני צריכה אותו. חוצפן.

הכרתי את עומר בכיתה י"ב ובבת אחת הוא נכנס לחיים שלי. טבעי, כאילו תמיד היה שם. בשנת השירות, אח"כ בצבא. איזו החלטה זו היתה, לצאת לקצונה. ולא היה לו קל, ובטח לא כמו שמספרים. הרבה דברים בחיים הוכיחו שהמציאות עולה על כל דמיון. אבל רק עומר היה מוכן גם לזה וגם לזה. רק עומר היה שקול כ"כ ובחצי חיוך רואה כבר ארבעה צעדים קדימה. רק עומר יוצא מהבית לצבא כשהחדר שלו מסודר למופת. כאילו היה מוכן. היחיד שיכול להיות מוכן למשהו כזה.

וסבא זבולון, מה יהיה? ואמא ואבא שלך החזקים כל כך? עדי וענברי? וכל הבנות שתמיד מכרכרות? בחייך עומיק, זה לא מצחיק.

ממש לא. זה בלתי נתפס, ואני רוצה שהוא יחזור. אני חוטאת להאמין שאולי אראה אותו שוב. אבל כמו תמיד, התשובה היא שוב חד משמעית, מוחלטת. לא אולי, לא מתישהו, לא יקרה.

בום, טרח

"תמרי מתוקית, היום יום ראשון ואנחנו מפציצים בעזה ונעמה נסעה לבסיס ואני כמובן היסטרית". אימא שלי, 28.12.08

מה מלחמה עכשיו. גיא בצבא, הוא נווט והוא בקבע. עומר קצין, גם הוא בקבע. מה קורה. מי יקבל צו 8. הדמיון עובד שעות נוספות. המציאות בלתי נתפסת. והדיסוננס. תל-אביב. פריז. עזה.

היסטוריה

"אז עשית את הדבר הגדול, קרעת את הניילונים מעל החממה וזינקת החוצה, אל הקור. ילדה גדולה. אני גאה בך כל-כך על האומץ, על היכולת לקבל את ההחלטה ולעזוב. אני יודע כמה זה קשה. באמת שיודע. אבל אני שמח בשבילך, כי למרות שלא קל, את נמצאת בתחילתו של מסע מופלא, וכל האפשרויות עומדות בפנייך. חיים מתוך התמודדות, כמו שלמדנו בצופי נודד, הם החיים הטובים."

זה מייל שרם כתב לי בכלל ב2006 כשעזבתי את הגרעין. הוא מצא אותו ושלח לי אותו מחדש ב9 לדצמבר 2008. לרם יש גם בלוג.
www.gesher.blogspot.com

"אימא אל תדאגי. באמת אל תדאגי. אני רק כמה ימים פה, ולבד, אבל הכל בסדר ולא נורא קר. ובעבודה בסדר, אני חושבת, זו רק התתחלה ואפילו אתמול, ככה בלי ששמתי לב, נפלט לי ALORS." מייל לאימא 10.12.08

בעלייה על המטוס שמעתי קול מוכר קורא בשמי. "תמר מושינסקי". סטלה קרסו, המורה האגדית לצרפתית, היא ולא אחרת. זו שלימדה אותנו לא רק צרפתית, אלא גם - אם זה בכלל אפשרי בחטיבת הביניים - צרפתיות. גורלי, ממש. וכך, בערב שבת הראשון שלי בפריז נגסתי בכל קלישאה אפשרית: fois gras , magrét du canard ואפילו créme brûlet. וגם בריאן, חבר ותיק של ההורים, נמצא פה. אין ספק שכוס וויסקי בלוויית אירי בן 70 בבר יוקרתי המשקיף על מגדל האייפל, גם היא חוויה סימפטית. אז אמנם הם לא בני גילי, אבל להיות במחיצת פרצופים מוכרים בעיר זרה, זה נותן תחושה של בית.

ובית. מזל שיש בית. כי אמנם זו דירה זמנית, אבל בינתיים יש איפה לישון. וחמים שם ונעים. ויש תמונה של אודרי הפבורן על הקיר, והיא הרי כבר חלק מהמשפחה.

אלה ימים ראשונים בעבודה. זו תחושה זרה, לעבוד בביטחון של שדה התעופה, עבודה שהיא בלשון המעטה לא כוס התה שלי. אבל פתאום נוסע בצ'ק אין אומר לאחראי שהבחורה ששאלה אותו את השאלות היתה נורא נחמדה, יותר ממה שהוא רגיל. יכול להיות שהייתי לבבית? ונוסע אחר מתגלה כאוליבייה, המורה לדרמה מביה"ס היסודי, ואתגר קרת ושירה גפן עוברים אצלינו, סלבריטאים, ונוסעת שאני שואלת אותה לאן בדיוק היא נוסעת בארץ ועונה ש"אל הבן שלה, שגר בת"א, והוא במקרה גם בן 27, סיים תואר בהנדסה, אינטיליגנטי, רגיש, בעל חוש הומור וגם חתיך הורס".

זו התחלה של משהו חדש, והתחושה שלי פה מעורפלת, משתקת אפילו. יש צרכים ולו"ז בעבודה שנושפים לי בעורף וקשה נורא אפילו לחשוב על לצאת מהבית בקור האירופאי של דצמבר-ינואר. אני חוזרת הביתה והמרחק הכי גדול שאני מעיזה ללכת הוא עד הסופר ובחזרה. גם ביום פנוי כשכבר לעיר, שכחתי, כאילו בכוונה, את המפה, ובסופו של דבר הרגליים שלי לקחו אותי במסלול המהיר חזרה הביתה.

אני מהגרת. ההבדל בין התחושה שלי בת"א לזו פה - תהומי. פתאום אני זו שמציצה כל הזמן במפה של במטרו, זו שלא מבינה מה שמדברים אליה, אבודה, זו שלא יודעת איך להתלבש לקור הזה ובסוף כורכת את עצמה ביותר-מדי-שכבות ומסריחה מזיעה כבר על הבוקר. כזו שבאה לפתוח חשבון בחברה הסלולרית המקומית אבל לא לוקחת איתה את מספר סניף הבנק שלה. "חשבתי שמס' החשבון, פנקס צ'קים וכרטיס אשראי זה מספיק", אמרתי למוכר בצרפתית עילגת עם דמעות בעיניים אחרי 40 דקות בתור. איזו סצנה. קפצו לי עם המבטים הרחמניים שלכם. קפצו לי עם 3 שעות העמידה בתור לתערוכה של פיקאסו והמאסטרס. שהיתה בסופו של דבר היתה די מאכזבת. רק מה, זו שעמדה לפני בתור החליטה, וטוב שכך, להוציא מהתיק כרטיסיות טריוויה. העומדים בתור, קפואים מקור, בהתחלה גילו אדישות ולאט לאט השתלבו במשחק. בשלב מסוים ההיענות היתה כ"כ גבוהה שהמפעילה החיננית היתה צריכה להרים ממש את הקול. אז אולי הקרח הצרפתי הזה מתחיל להיסדק. בשבילי לפחות.

www.flickr.com/photos/tamarmosh

REnaissance

8 לדצמבר 2008. היום אני בת 23. עולה על מטוס לפריז. בנחיתה בוכה כמו תינוקת. מגיעה לדירה בה גרה עד לאחרונה בת דודתי האהובה. קומה שניה. 2 מזוודות, כל אחת במשקל 100 טון לפחות. קר נורא. לפני הכל, יורדת חזרה לרחוב rue de la Roquette לשתות כוס פסטיס. כמעט חצות. כולם מדברים צרפתית מסביבי. אין מוסיקה. ברוכה הבאה לפריז.

Café Divan, 60, rue de la Roquette 75011 Paris

Tel: +33 1 48 05 72 36

* התמונה מהאתר http://www.sortiraparis.com/