Rentrée

זה מזעזע שאי אפשר לחיות חיים כפולים. מזעזע. זה כואב איך שאי אפשר להספיק כל מה שלעיר הזאת יש להציע, לאכול רק גבינות וקרפים ועדיין להישאר מידה 36, לצאת לכל המסיבות בעיר, לקרוא את כל הספרים הנכונים, לצפות בסרטים הנכונים, ללכת לתערוכות, להיות תמיד נקיה אבל לשמור גם על האדג'יות הסקסית שבלכלוך. אי אפשר שתמיד הלק יהיה אדום ושהנעליים בדיוק יתאימו לשמלה. אי אפשר גם להתעסק באמנות אבל גם להבין בטכנולוגיה, להיות רגישה אבל גם מאופקת. ולפעמים מרגישים שכולם ככה, חוץ ממך. אבל גם אם תתני לעצמך ללכת בקצב שהוא רק שלך ושאת קובעת את הכללים שלו, דברים יתגלו ויסתדרו ויתקיימו ואת תהיי חלק ממה שאת רוצה, וכן, את תתחתני לפני שתהיי בת 40.

גבר-גבר

אמנם שם המשפחה שלו לא היה קאנֶה, אבל בהחלט קראו לו גיום. חתיך משגע (קצת דביל, אמנם), מחזר חסר תקנה, כזה שפותח בשבילך את הדלת, מחמיא לך בטירוף, מכין קרפים ועושה איתך אהבה כל היום, מלא בסבלנות כלפי הטעויות המפגרות שאת עושה בצרפתית, שולח לך הודעות רומנטיות באמצע היום, ובאמצע הלילה.. ואחרי שהוא מצהיר בפנייך שהוא מאמין באהבה שכנגד כל הסיכויים - הוא חוזר כמו כלב לאקסית השמנה שלו ולא עונה לך לטלפונים. טיפוסי.

המלצה לסרט צרפתי מהמם ולא טיפוסי בכלל : Jeux d'enfants או באנגלית love me if you dare

?And how was YOUR day, dear

בשעה טובה ומוצלחת הגיע תורם של חברי הגרעין שלי להתחיל לטפטף לפריז. הראשונה: טוּלילי. לאחר טיול שורשים בברלין היא תגיע אליי לפריז ויחד ניסע לחגוג את ראש השנה במפגש פסגה משולש באמסטרדם, יחד עם ענבלי, גם היא בת גרעין פֶּרֵא לשעבר שגרה בעיירה קטנה לא רחוק. במהלך הביקור שלה כאן ההתנהלות שלנו היתה קצת כזו של זוג נשוי, באופן בלתי נמנע. מדי יום כל אחת מאיתנו חזרה לדירתי הקטנה, היא מיום חוויות ואני, בד"כ, מהעבודה, ובשעה פחות או יותר קבועה סיפרנו אחת לשניה מה עבר עלינו. עם טלי הייתי בכל מני מקומות קלאסיים כמו בחנות של השף-קונדיטור-מגה-סופר-דופר-כוכב-על פייר הרמה, או בקרפרי הכי טעים שיש בעולם (ולא, רם, הקרפרי באי סן לואיס אפילו לא מתקרב אליו), ברובע הלטיני וכאלה.

http://www.pierherme.com/

marche ou crêpe, 88, rue Oberkampf 75011 Paris. 01 43 57 04 78


כשטלי היתה פה כבר ממש אפשר היה להרגיש את סוף הקיץ. סנדלי העקב הפכו למגפוני עקב, הז'אקטים הדקיקים למעילים ולפעמים, השם ירחם, אפילו מטפטף. אבל מהמם, יפה עד כאב, ושאף אחד לא יגיד לי אחרת. השיטוטים שלנו במקומות ש"צריך לראות", באלה שכדאי ובאלה שרצוי, הזכירו לי בשביל מה בעצם באתי הנה מלכתחילה. זה קסם, זה אחר ושונה ונפלא וקשה, ובלי ששמתי לב התרגלתי. שיגרה זה רע? לא תמיד.



הנסיעה לאמסטרדם, למשל, היתה שבירת שיגרה מבורכת. כ"כ חיכיתי לזה שאפילו פעילות האריזה הכניסה אותי ללחץ. "מה לוקחיםםםם???" מליון רשימות, הכנות חסרות פרופורציה. ואנחנו נוסעות כולה ל3 ימים. מזל שטלי העיפה לי סטירת לחי מצלצלת לאיפוס. התארגנו מבעוד מועד על מקום לישון (ההיא בת דודה של ההוא שהוא חבר של הזה), כרטיסי רכבת (הו, אירופה, אירופה) מפה, כמה המלצות ויצאנו לדרך.

אין ספק שההחלטה לחגוג את ראש השנה בהרפתקאה ספונטנית היתה מעשה נבון. זה הרי ידוע שכל הסמלים והקלישאות שהחג הזה מכיל, הן למעשה המציאות.

שִׁנוֹטוֹבוֹת

http://www.flickr.com/photos/tamarmosh/3928649145/

ספטמבר

עוד חודש נגמר. הזמן טס, וזו לא בדיחה של עובדי חברות תעופה. הוא אוזל, נוזל בין האצבעות. אני מנסה את מזלי בשליחת עבודות לכמה תערוכות. מתקבלת לאחת, נדחית מאחרת, אחת נבחרת אישית ע"י אלכס ליבק. מצלמת בטירוף, ומקבלת בשמחה ובגאווה גדולה חדשות לגבי ציור שלי נתלה כאחד מ100 בשדרות רוטשילד, במסגרת חגיגות ה100 לתל-אביב. ציור שציירתי על בסיס תצלום של מקסים סלומון ומילים של שיר של אלתרמן. חולק את היריעה עם זה של נחום גוטמן, לא פחות.
העבודה קשה, אין בינתיים תשובה מהשגרירות והציפייה מורטת עצבים.

אוגוסט

פריז עיר רפאים. כל תושביה יוצאים לואקאנס המהולל, ואת מקומותיהם מחליפים (רק פיזית, יש לציין), כמויות בלתי נגמרות של תיירים עם מצלמות על הצוואר. אני מוצאת את עצמי מתנגשת בהם כשהם עומדים עם המפות פתוחות ומבט אבוד ביציאה מהמטרו (הבנו שאין לכם אוריינטציה בגרוש, אבל בחייאת, תצעדו 5 מטרים ואז תיתקעו עם המפה). מאנפפת מרד אלור כאילו אני רגילה לזה לפחות מ10 השנים האחרונות.

אין זמן לכלום, הראש שלי תמיד באיזה פרויקט צילום, בלימודי צרפתית, בעבודה או בהכנות לקראת הטיסה לארץ, ראיון אחרון כהכנה לעבודה החדשה.
שירלי מחליטה לבוא לסופשבוע. היא בתקופה לא כ"כ קלה, והיא באה, מגיע לה. ספונטנית, מלכה. אני מתמרנת את הזמן שלי בין משמרות כדי לבלות איתה כמה שאפשר. היא הורסת אותי עם הזיכרון שלה וכמויות הידע שמשפריצות לה פשוט מהאזניים. ואיך היא מכירה את פריז. תענוג צרוף. ושוב התענוג של לחוות את פריז דרך הרגליים, בתי הקפה, הברים והמסעדות. כשיצאתי לעשן סיגריה בהוטל דו נורד הבחנתי בשלט קטן, אחד מני רבים המוצבים ברחוב ונותן פיסת אינפורמציה היסטורית על המקום. כשקראתי הבנתי פתאום שאת המילים האלה כבר קראתי פעם, שיצאתי עם מורגן לשתות קפה, ממש כשהגעתי, והיא היתה צריכה לתרגם. ועכשיו אני קוראת הכל, ומבינה. נחמד, להתקדם. הרמנו כוסית והמשכנו לערב של בירות, ריקודים, צחוק מתגלגל, אנשים יפים. ככה זה, בפריז.
http://www.hoteldunord.org/

יום אחרי שהיא טסה עליתי גם אני על טיסה לארץ, ל4 ימים שהיו בעיקר למטרה מקצועית אבל היו, כמו שרק ביקור בארץ יכול להיות, מלאים בחול של ים ובצחוק חברי אמיתי.

אזכרה לסבתאליה
אימוש ואבוש
מסט שעשיתי לרני שחר, שמוציא עוד מעט אלבום בהקפת יהוא ירון
http://www.myspace.com/ranishachar

ההבדל היחיד שהיה, הוא שכששבתי פריזה, הרגשתי פתאום שאמנם באתי מהבית שלי, אבל אני חוזרת לבית אחר.

מוֹרי

יולי לקראת סיום. מורי קנתה כרטיס לארה"ב עם עצירה בפריז ושואלת כמה כסף צריך להביא ל5 ימים של שכרון חושים. הקבלה שלי לעבודה החדשה, הפעם בזכות הכישורים וקורות החיים שלי, נתנה לי את הדלק הדרוש להמשיך בינתיים באלעל עד שאתחיל שם (פיטרו, ועוד איך, אבל חזרו בהם. בדיוק.). לקראת העבודה החדשה יש תהליכים נוספים של מיון שאני צריכה לעבור. כלום עוד לא סגור,הכרחתי את כל מי שאני מכירה להחזיק לי אצבעות (גם ברגליים) והמשכתי. משמרות, לילות, הכל כרגיל. אני לא פוצה את פי. נפלא פה.
מורי הגיעה שבוע לפני הזמן. האמת, העתקתי לא נכון ליומן שלי את פרטי הכרטיס שלה, וכשהיא חיכתה שאקיים את הבטחתי לקבל את פניה בשדה התעופה אני הכנתי לי לתומי ארוחת ערב והתכוננתי למסיבה שלאחריה. בדיוק יצאתי לקנות באגט כשהיא התקשרה. הבאגט נפל, אני השתוממתי, ו45 דקות אח"כ נפגשנו ביציאה מתחנת המטרו.
איך היה כיף עם מורי היפה והמשוגעת הזו, חברתי, אחותי, תאומתי הסיאמית. קרענו את רחבת הריקודים בסופ"ש, שתינו כמויות של יין וערק וקפה שחור משחור, פגשנו בנים, אכלנו פירות ים ("תמרי, אני רוצה שרצים וחלזונות") והיה כיף טהור, טוב ואמיתי.
איתי טס לחו"ל, אני משקה לו את העציצים בדירתו בקומה ה6. השקיה, דואר וסיבולת לב-ריאה. שירלי קונה כרטיסים לפריז. קיץ כאן, חם לי ונעים.