ככה כתבתי ביומן ב11.5
יש תחושה של קיץ היום. הבוקר עולה מוקדם, היציאה מהבית אל הרחוב לא מלווה בגל קור שמכה בפנים, כמו תמיד בחורף. אור היום בהיר, מציף את העיר. הרוח המנשבת קרירה, אך האוויר העומד חם, והניגוד הזה עסיסי כל כך.
חודש מאי בפריז הוא סוג של הדף. זהו הזמן המשוגע הזו שמזג האוויר יורד מהפסים, יום אחד גשם זלעפות, אחריו שרב מהביל, ישראלי כמעט. זו מין תחושה כזו שאוטוטו הקיץ מגיע, הקיץ שמביא איתו מבול של תיירים, חום אימים ומחנק, נינוחות מיוזעים של חופש. אבל מאי הוא עדיין חודש של "רגע לפני", של התכוננות באין לדעת למה מתכוננים, של שאיפה של אוויר פנימה לריאות כדי למלאן כמה שיותר, כמה שאפשר, עוד אנחנו רוצים, עוד ועוד ועוד. והכל כל כך רווי, אפשר כאילו לקחת ביס מהאוויר הזה, האביבי הזה, אביב בפריז, אין שני לו לאביב הזה, ואתה כמעט כועס על עצמך שאתה פה, מרגיש שזה עלול להתבזבז, רוצה להספיק את הכל, יודע שלעולם שום דבר אחר לא יוכל להשתוות לזוהר הזה.
פתאום, ב"חודש מאי המשוגע" - כמו שכנרת אוהבת לקרוא לו, עולות המעלות ומתחילים לרטוט ההורמונים. כן, בעיר הזו, היפה והזוהרת שהכל בה כמו שצריך, המבריקה והמאופקת והאימפוטנטית הזאת, ההורמונים מתחילים להשתולל. אדום וצהוב וכמעט מתפוצץ, כמו חצ'קונים בפרצוף של תיכוניסט נלהב ותאב חיים. אך הפריזאים אינם מחוצ'קנים, השם ירחם, והם אינם רגילים להורמונליות הזו, שכמו מפתיעה אותם בכל שנה מחדש. אז הם יוצאים החוצה. הם יוצאים וממלאים את הטראסות, מתעטפים במיטב המלבושים, עונדים את הנהדרים שבתכשיטים, מתרפדים בריחניים שבתמרוקים. וכך הם מעיזים פתאום, לא חוששים להסביר פנים גם אל אלה שאינם מוכרים להם, גם אל מי שנראים להם קצת שונים ואחרים. הם מפרגנים לנו קצת ממי שהם באמת, מעלים על פני השטח שערוריה פרלמנטרית כזו או אחרת, דרמה פוליטית שאולי תתן תקווה, ציטטה מבדרת זו, הריון מלכותי אחר. הם ממלאים את המצבורים שלהם ושלנו לשנה הקרובה, זו שתתחיל מיד לאחר הקיץ הממשמש ובא.
קיץ. בלי שנרגיש הוא יגיע והם יחזרו לאנפף.
