סוד הגן הנעלם - כתבה בxnet יוני 2011

הגנים והפארקים של פריז הם שם דבר בעל מוניטין עולמי. גני הטיולרי, הלוקסמבורג והיערות בשני קצוותיה של העיר הם פינות של מרגוע טבעי וירוק המטופחות בדקדקנות שאין שניה לה. מעוררי השראה, משרי רוגע, זהו טבעו של הגן העירוני. אי של ירוק בטבורה של הכרס המתועשת והמזוהמת. אך האם יכול להתקיים שילוב בין השניים?

סיפור שהיה כך היה: אי שם בשנת 1969, הופסקה פעילותה של מסילת הברזל הישנה שהובילה נוסעים בין הבסטיליה והפרבר המזרחי ונסן-סן-מור. שנים מאוחר יותר, ב1984, רציפיה של התחנה הסופית של הקו, המורמים כ6.5 מטרים מעל פני הקרקע, הוסבו למה שאנו מכירים היום כאופרה של הבסטיליה. זמן מה לאחר מכן הושק פרוייקט התיישבות מחודשת, במסגרתו עודדה העירייה בנייה ורכישה של דירות מגורים באיזורים בקרבת המסילה הישנה, שהיו בעיקרם נטושים מאדם (ורדופי רוחות רפאים). ב1988 נוסד פרוייקט "הטיילת הנטועה" ביוזמתם של אדריכל הגננות ז'ק ורגלי והארכיטקט פיליפ מתיאו. הטיילת נכנחה ב1993 ובשנים לאחר מכן הושקו לאורכה 2 גנים ציבוריים חדשים ומתחם אומנים ובעלי-מלאכה. זוהי בעצם גינה צרה וארוכה, מוגבהת מעיר ואדם, שאינה ממש נגלית אל העין. אורכה של הטיילת 4.7 ק"מ, מסלולה חוצה את הרובע ה12 של העיר ממערב למזרח ומגיע עד כביש הפריפריק.

כנראה שהפריזאים עשו את זה שוב, ובגדול. או יותר נכון, בול כמו שצריך. הטיילת הנטועה היא אי של שפיות ירוקה בלב רובע מגורים שגרתי, והגן המוארך הזה הוא בדיוק התוספת המתאימה לו. מעבר לגינון המתוקתק, הפסאדה עצמה היא שמצדיקה את ההתרגשות וכובשת את הלב. הנוף משתנה לאורכו של המסלול והוא אינו משעמם לרגע: תחילתו המוגבהת נותנת תחושה של פסיעה במסדרון מלבלב ושמיימי. ואכן, רק השמיים הם הגבול. בהמשך הטיילת יורדת אל גובה פני השטח, מזרקות במרכזה, מסבה עצמה לרגע לפסאז' מסחרי צנוע, אך לא ניעורה משלוותה. עוד הלאה בדרך מזרחה המסלול מתעקל ומתמקם במקביל למסילת הברזל (שבחלקה זה נשארה מחוברת באופן חלקי למערכת החשמל של תחבורת העיר ומשמשת מקום מקלט לקרונות שטעו בדרך) והופך עורו לחלקת אלוהים טרופית, חגיגה של צמחיה מטפסת. אווירת השותפות לסוד שורה בכל, אולי משום הרצון לשמור על הצמחיה שננטעו שם בפעולה מכוונת ולחלוטין לא מובנת מאליה, אולי מתוך כבוד ליוזמה הברוכה הזו שלשילוב ישן וחדש, או סתם כי בבניינים הסמוכים גרים שכנים שאין מעז להפר את שלוותם.

הכתבה פורסמה בxnet ב6 ליולי 2011 http://www.xnet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3084424,00.html

פסיקים ונקודות בנורמנדי של קיץ

מתישהו באמצע השנה ההורים החלו לתכנן את המסע המשפחתי לנורמנדי. אף שבמהלך חודש אפריל הייתי בארץ, רוב ההכנות נעשו רק לאחר מכן, במיילים, צרחות, טלפונים ובילבולי ביצים לרוב. ב19.6 התכנית יצאה לפועל . אבוש, אימוש ויצי לבית מושינסקי-גל הגיעו פריזה לפגוש בחוליה המשפחתית החסרה. נקישה בדלת בשעת השין. על פי לו"ז שהוכן מראש (והודפס על גבי דפים מהודרים עם סמל השגרירות) יצאנו לפיקניק על גדות הקאנאל. זללנו את נפשינו, פגשנו את דוריה, העברנו אותה ניתוח אישיות עינייני, נפרדנו מדוריה, התפצלנו לחוליה השבה הביתה ולחוליה המיטלטלת לעבר תחנת השכרת הרכב. שעה לאחר מכן ההורים נשלחו צפונה אל מחוזות הכפר הקסומים של צפון צרפת והבנות נשארו לכבוש את פריז.

קטעים נבחרים בכתבי הסיכום של אימוש כוללים התפעלות מעגמומיות העננים והתוגה האימפרסיוניסטית שבשמי הכפרים הימי-ביניימים באיזור נורמנדי וברטאנייה. הכל כמובן בטון מוקסם, נפעם, משוויץ אפילו, כזה שקוראים בנשימה אחת (לא שיש ממש ברירה, פסיקים ונקודות זה לא הצד החזק אצלינו). בהמשך הטקסט, שקטעים נבחרים ממנו הוקראו בזמן אמת, ציטטות מקוריות של הדיאלוגים משעת המאבק בין אבוש, ייבדל לחיים ארוכים, וקריינית הג'יפיאס שיובא (כמה טכנולוגי) מן הארץ.

בינתיים נעמה ואני, בצעדים זהירים, מתקדמות אל היעד: הרוטינה שנקבעה לימות השבוע היתה סיורים בעיר ביום ומפגש אחיות בערב. האמצעים: גבינות, יין, שרירים ברגליים והרבה מצב רוח טוב. הבילויים הליליים הללו כללו בין השאר תערוכת WORLD PRESS PHOTO, חג המוסיקה העירוני (בערב של היום הארוך בשנה), מסעדות ובתי קפה, הרפתקה יקרה מדי על אפניים, הכנות לקראת המסע לחופשי הפלישה (כן, אמא נתנה שיעורי בית, אלא מה), צחוקים ושיגועים. המפגש המשפחתי הזה הושתת על טהרת האחווה המשפחתית שהציניקנים לבית מושינסקי-גל לא ממש מורגלים בה. ההורים דיווחו מדי בוקר על חוויותיהם של היוצאים לפנסיה, הדור הצעיר הטביע נפשו בשיחות עסיסיות כאלה וטובות, של שתי אחיות שהבדל הגיל הוא כבר לא ממש אישיו בשבילן.

בסופש עלה הדור הצעיר צפונה לאיחוד משפחתי מרגש. ההורים אספו אותנו מתחנת הרכבת בבאייה בשעה היעודה, דהרנו יחד לעבר חדר האירוח שהוזמן מראש ויצאנו במרכבתינו לארוחת ערב במסעדה המקומית לסשן החלפת חוויות. באחוזה הכפרית שהיינו האורחים היחידים בה התחלקנו לחדר הפרחים ולחדר נורמנדי. על בעלת הבית לא ממש ניתן לומר שהיא שולטת בשפה האנגלית. היה כבר קל יותר לתקשר עם וולקן, הלברדור השחור הגדול והזללן. למחרת בבוקר התעוררו הנפשות הפועלות לארוחה כפרית של קוראסונים וחמאות תוצרת בית. ומשם למוזיאון השטיח מבאייה, פיסת היסטוריה ימי ביניימית שמערכת החינוך הישראלית לא ממש טורחת להתייחס אליה. אולי כן, אם נולדת בשנות ה50. במעבר הסטורי חד המשכנו לתחנות נבחרות בחופי הפלישה. מבקרים, מתהלכים, ובוכים. על האמריקאים המטומטמים האלה, שהסתערו כדי למות, שמתו כדי להגן, שהגנו על מה שפעם קראו לו ערכי החופש. ואנחנו עומדים שם, שני הורים ושתי ילדות כבר-לא-כל-כך-קטנות, תוהים לגבי טיב ההסתערות הזו, על טיבו של החופש הזה, שהיום עושים בשמו מה שעושים, על טיבה של הגבורה, כוחו של הטמטום ונצחיותם של הערכים, וממשיכים הלאה משם, שוקעים בחזרה לחוכמות המשפחתיות היומיומיות שלנו והולכים לבשל (ולאכול) ארוחת ערב.

שוקו, וניל ו32 שעות במדריד

Yayoi Kusama at the Museo Reina Sofia

בביקור הלפני-אחרון שלי בארץ פישלתי ולא הקדשתי מספיק זמן לשתי חברות-אמת שלי. שירלי היא אחת מהן. למרות שאין לי ספק שהיא הספיקה לשכוח מזמן מהפרשיה, אני עדיין לא סולחת לעצמי. ובכל זאת, יש משהו שמייחד את החברות הזו, ומאפשר לה להחזיק כל כך הרבה (עד 120). על אף שוני עצום, על אף מרחק של אלפי קילומטרים, צחוק וקירבה נשארים כשהיו, אהבה גדולה מתעלה על כל הבדל. אפילו ששירלי מעדיפה וניל ואני שוקו.

את הכרטיסים למדריד קנינו מראש (שאלוהים ישמור על האיחוד האירופי שבשמיו הטיסות לא עולות כמעט כלום), את המזוודונת הכנו לילה לפני, את כמות הקפאין שצרכנו כדי להחזיק מעמד לא ממש ידענו לנבא. מדריד קיבלה את פנינו במזג אוויר נפלא, הסייסטה הוכיחה את עצמה, הברכיים כמעט יצאו מהמקום מרוב הליכה ברגל. וזהו.

הרהורים על תרבות הצריכה וצריכת התרבות

וואו, הפצצתי בכותרת שבלוגרים אמיתיים לא יתביישו בה. עכשיו אני רק צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד בנושא. הכותרת הזו, שרירותית ככל שתהיה, מתמלאת לאחרונה בתוכן מחודש. יש תחושה של מרץ באוויר, תערוכות נפתחות על ימין ועל שמאל, אירועים מפה ועד הודעה חדשה והצורך הזה להספיק הכל, שלא גווע. הימים מתארכים, השמש עד 11 בלילה מונעת מלהתעייף, אני דוהרת על אופני העיר ומרגישה סוף סוף, אחרי כמעט שלוש שנים, שאני מבינה מה קורה פה.

מה קורה פה? הכל חלק מהמעגל, בעצם. פריז היפה, החלומית, בירת האמנות, הצילום, האפנה, עיר האורות היא בעצם עיר. עם עורקים ראשיים ומשניים, נוזלים שזורמים בה, מנטאליות מושרשת של התושבים, סממנים ומאפיינים מיוחדים ומיוחדים פחות. ובתור עיר, היא למעשה חלק בלתי נפרד מהרשת המסועפת של המטרופולים הגדולים, מהגלובאליזציה השועטת קדימה, מהדורסנות המוכרת לכולנו היטב. עיר.

עיר שאתה פרט בתוכה: לא קטן ומסכן וחמוד וגוזל, או לחלופין גדול וענק ונפלא ונהדר (מישהו פעם סיפר לי שיש אמצע. שקרים), אלא פרט יחיד, שהיתה לו התחלה ומתישהו יהיה לו גם סוף ורק בידיו מה שיהיה ביניהם. האמנם?

אמנם אינני פילוסופית או מבקרת תרבות, אך משהו בהיותי פרט, אחת מני רבים, גורם לי להטיל ספק. העיר מגישה על מגש של כסף יתרונות תרבותיים אין קץ, ליבה פועם, דמה זורם, ריאותיה נושמות, היא ערה וזקופה על רגליה. בין אירוע אחד לאחר אני כבר פחות סקפטית לגבי ה"האם", ויותר סקרנית לגבי ה"מדוע". בשיחה עם הדוקטורנט המזדמן שלי לתולדות האמנות אנחנו משווים תשוקות, בוחנים יצירות, מתפתלים מול סימני השאלה הרבים שמציב לנו, היחידים, העושר התרבותי חסר הגבולות הזה. העושר של חיי האמנות של העיר. והאמנות, הרי היא ממש כמו אהבה, קשה לפיענוח, חסרת פשרות, אמיתית אך מטעה כל כך. מגיעה ממקום כל כך אינטימי ובכוחה העצום מצליחה לחצות גבולות ולגעת בכל. איך אפשר להישאר אדיש?

אדיש, בטח אדיש. כי כמו אהבה, יש גם אמנות שהיא אמנות מזדמנת. בטח שיש. ומרוב שיש, אתה כבר לא מבחין אם היא טובה או רעה, אם זה קשקוש או שמדובר בגאונות לשמה.

Leviathan / Anish Kapoor at the Grand Palais

ואז אני שואלת את עצמי לאן נעלמו ההבחנות האלה, שבין טוב לרע, שבין מעניין לבנאלי? איך יוכל היחיד הקטן, הכמה, התוהה, להכיל את הכל, לדעת לבחור, לפרש, לפענח? עוד תערוכה ועוד אחת, כזו שאתה עומד בה ונגנב, מאושר עד כלות, ואחרת שבה אתה מתאמץ ולא מוצא ולו טיפה אחת של קסם. ואולי יותר נכון לשאול מי הוא זה שכן בוחר, בעצם? מי בוחר להעלות מן המתים אמן כזה או אחר שציוריו נשכחו מזה מאה שנים, מי בוחר להציג עבודות ממחוזות רחוקים ומדוע? בעיר הזו, הפרושה תחת רגליי, המתפרצת על פניי במלאי הצעותיה לראות, לחוות, לגלות, אני מוצאת את עצמי חווה את התרבות כצרכנית. גם אם אני קרובה לקלחת, גם כשאני כבר מתייצבת בגאון בלב ליבה של הברנז'ה, גם כשאני יודעת להשתמש בכל המונחים של התחום (או לפחות מאמינה לעצמי כשאני כותבת את המילים הללו), אני עדיין רק בורג קטן, לבנה בחומה.

האקדמאי, אותו מזדמן, בתשובה לשאלות שאני יורה לעברו, עונה בעצלתיים שהרי בסופו של דבר, אפילו בתחום הזה, הכל עניין של כסף. יוצג מי שצריך להימכר, מי שיהיה נאה ויאה להשוויץ בשמו, ואלה שקובעים במי ובמה שווה להשוויץ הם המשוויצים עצמם. מבלי להתווכח על טיבם של השוויצרים ועל מערכת הערכים שלהם, שוב אני מבינה שבעל המאה הוא הצוחק האחרון, ושהכמות, איך לא, ממשיכה במהלכה לקראת נצחון האיכות.

אני רק מקווה שההתרגשויות הללו (שבתמימותי אני מרגישה כלפיהן עוד איזושהי בעלות אישית), הסקרנות, חדוות היצירה וההשראה העצומה, שכל מה שעולה ורוטט בלב בעת שאני צורכת תרבות לא יהפוך לעוד מנגנון, לא יקהה ויזדהם ויקמול.

חודש מאי המשוגע

ככה כתבתי ביומן ב11.5

יש תחושה של קיץ היום. הבוקר עולה מוקדם, היציאה מהבית אל הרחוב לא מלווה בגל קור שמכה בפנים, כמו תמיד בחורף. אור היום בהיר, מציף את העיר. הרוח המנשבת קרירה, אך האוויר העומד חם, והניגוד הזה עסיסי כל כך.

חודש מאי בפריז הוא סוג של הדף. זהו הזמן המשוגע הזו שמזג האוויר יורד מהפסים, יום אחד גשם זלעפות, אחריו שרב מהביל, ישראלי כמעט. זו מין תחושה כזו שאוטוטו הקיץ מגיע, הקיץ שמביא איתו מבול של תיירים, חום אימים ומחנק, נינוחות מיוזעים של חופש. אבל מאי הוא עדיין חודש של "רגע לפני", של התכוננות באין לדעת למה מתכוננים, של שאיפה של אוויר פנימה לריאות כדי למלאן כמה שיותר, כמה שאפשר, עוד אנחנו רוצים, עוד ועוד ועוד. והכל כל כך רווי, אפשר כאילו לקחת ביס מהאוויר הזה, האביבי הזה, אביב בפריז, אין שני לו לאביב הזה, ואתה כמעט כועס על עצמך שאתה פה, מרגיש שזה עלול להתבזבז, רוצה להספיק את הכל, יודע שלעולם שום דבר אחר לא יוכל להשתוות לזוהר הזה.

פתאום, ב"חודש מאי המשוגע" - כמו שכנרת אוהבת לקרוא לו, עולות המעלות ומתחילים לרטוט ההורמונים. כן, בעיר הזו, היפה והזוהרת שהכל בה כמו שצריך, המבריקה והמאופקת והאימפוטנטית הזאת, ההורמונים מתחילים להשתולל. אדום וצהוב וכמעט מתפוצץ, כמו חצ'קונים בפרצוף של תיכוניסט נלהב ותאב חיים. אך הפריזאים אינם מחוצ'קנים, השם ירחם, והם אינם רגילים להורמונליות הזו, שכמו מפתיעה אותם בכל שנה מחדש. אז הם יוצאים החוצה. הם יוצאים וממלאים את הטראסות, מתעטפים במיטב המלבושים, עונדים את הנהדרים שבתכשיטים, מתרפדים בריחניים שבתמרוקים. וכך הם מעיזים פתאום, לא חוששים להסביר פנים גם אל אלה שאינם מוכרים להם, גם אל מי שנראים להם קצת שונים ואחרים. הם מפרגנים לנו קצת ממי שהם באמת, מעלים על פני השטח שערוריה פרלמנטרית כזו או אחרת, דרמה פוליטית שאולי תתן תקווה, ציטטה מבדרת זו, הריון מלכותי אחר. הם ממלאים את המצבורים שלהם ושלנו לשנה הקרובה, זו שתתחיל מיד לאחר הקיץ הממשמש ובא.

קיץ. בלי שנרגיש הוא יגיע והם יחזרו לאנפף.

הרובע הלטיני וסן ז'רמיין - כתבה בעכבר עולם

אין כמו הרובע הלטיני. שירים נכתבו עליו, סרטים ותמונות צולמו בו, סיפורים סופרו אודותיו, מהפכות ניצתו ברחובותיו ומה לא. מים רבים עברו בנהר הסיין מאז תלמידי הסורבון היו כותבים בחדרם לאור נר ומתחבטים באיזה ז'רגון לטיני יש לשוחח עם בני כיתתם. מאז ועד היום נקרא הרובע על שם שפת הלימודים העתיקה, ומאז ועד היום הוא אוחז בקסמו המיוחד שאין שני לו, קסם של סמטאות קטנות וחנויות ספרים צפופות, אוניברסיטאות עם מסורות עתיקות יומין ורוח נעורים על-זמנית וחסרת מעצורים.

הנה הצעה לסיור של יום קסום שייקח אתכם צעד אחר צער בתוך הרובע הלטיני. אבל אתם מוזמנים גם להתעלם מההמלצות המצויות פה, לשוטט ברובע ולהיאבד בין רחובותיו הצרים מבלי להתייחס לשמות שלהם או לכיוון התנועה. כי מה שיפה ברובע הלטיני, מתויר ככל שיהיה, הוא שמי שאוהב אותו הכי הרבה (חוץ מארנסט המינגווי ודני האדום) הוא המקומיים. ואם הפריזאים רוחשים לו רגשי כבוד ויוצאים להלך בו כביום חג, מי אנחנו שנתווכח?

התחילו בתחנה הראשונה במטרו סנסייר דובנטון, הקרובה לנקודה הנמוכה ביותר של רחוב מופטארד. אם תגיעו בימי רביעי, שישי או ראשון, תוכלו למצוא פה שוק - קטן אמנם, אך שוקק חיים - המזמן אליו את ותיקי הרובע שבאים למצוא בו את מיטב הגבינות, הבשרים והירקות. אם תגיעו לכאן בשעות הערב, תוכלו למצוא בקרבת מקום גם את קפה לאה, שיש המכנים אותו "הנקודה הלוהטת של הגדה השמאלית".

Marché Mouffetard, 75005 Paris, Métro Censier Daubenton

Café Léa, 5 rue Claude Bernard 75005 Paris

המשיכו במעלה רחוב מופטארד. הרחוב הפך ברבות השנים למדרחוב שוקק חיים שנעים להתהלך בו בין החנויות הקטנטנות או להתקל בחבורת תיכוניסטים קולנית שהרגע יצאה מהשיעור בתיכון היוקרתי אנרי 4. בין הבוטיקים וחנויות המזכרות מומלץ בחום להיכנס לטעימה בבית הטארט (La Maison des Tartes) או לשבת לקפה באווירה של פעם בכיכר הרחוב. המסעדות האתניות ברחוב הן בדרך כלל מלכודות תיירים שלא שוות את מחיר הארוחה ולכן מומלץ להימנע מהחוויה.

La Maison des Tartes, 67 rue Mouffetard 75005 Paris

מכאן שמו של הרחוב ישתנה לדקארט (Descartes), ואתם תמשיכו בו עד להגיעכם לרחוב קלוביס (Clovis), בו תפנו ימינה. ממש משמאלכם נמצא התיכון היוקרתי אנרי 4. נופפו לתיכוניסטים לשלום וחצו את הרחוב כדי להגיע לכנסיית Saint Etienne du Mont‎. הכנסיה קיימת כבר מהמאה ה-12 וניצבת גבוה בראש רשימת המונומנטים ההיסטוריים. הביקור בה מומלץ הודות לויטראז'ים היפהפיים שלה ולצניעותה הנעימה. ממול לכנסיה ניצב לו בגאון הבר האנגלי לה בומברדייה שמגיש מגוון רחב של בירות, ארוחת בוקר אנגלית בסופי שבוע, ומציע הקרנות של משחקי כדורגל מתי שרק אפשר.

Eglise St Etienne du Mont, place st Genvieve 75005 Paris

Le Bombardier, 2 place du panthéon 75005 Paris

המשיכו ברחוב קלוביס, שיוביל אתכם בין הבניינים של ספריית סן ז'נבייב, הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הסורבון ועיריית הרובע ה-5, עד שתגיעו אל האחד והיחיד: הפנתאון של פריז. כמו זה שברומא, המבנה המרשים הזה נבנה בצורת צלב ויועד להוות כנסיה. אלא שבשנת 1791, שנים ספורות לאחר המהפכה, הוא הוסב בשנת למקדש למדינה, ועל אבניו נחקקה הכתובת "לאנשי המעלה, המולדת אסירת תודה". אנשים מפורסמים שקבורים כאן: מארי קירי, אלכסנדר דומא, וולטייר, אמיל זולא ועוד רבים וטובים.

הפנתיאון

רדו ברחוב סופלו (sufflot) עד לכיכר המחברת אתכם עם רחוב סן מישל. חצו אותה והיכנסו לאחד מהגנים המרשימים והגדולים ביותר בפריז (אם לא ה-): גני הלוקסמבורג. השמירה והגינון בגנים מוקפדים 365 ימים בשנה והם מפורסמים בעיקר באווירה הרגועה ובנחת שהם משרים על המבקרים בהם. ארמון הלוקסמבורג הוא מקום מושבו של הסנאט הצרפתי, ולצידו נמצא מוזיאון הלוקסמבורג, המציג במהלך השנה תערוכות מקומיות ובינלאומיות של אמנים בעלי שם. בין השאר תוכלו להשיט סירה מיניאטורית בבריכה המרכזית, לתפוס סיבוב בקרוסלה העתיקה, להתמוגג מהמזרקה של מדיצ'י, להאזין למקהלה כנסייתית מקומית בהופעה מזדמנת או פשוט להתמסר להליכה (או ריצה) בין השבילים.

מזרקת מדיצ'י

יש זמן להכל

הניחו לרצים

על גדרות הגנים ניתן למצוא פעמיים בשנה תערוכות צילום בסגנון נאשיונל ג'יאוגרפיק. הן חינמיות לגמרי ולא רעות בכלל - לחובבי הצילום.

התחנה הבאה שלכם - כיכר האודאון. תוכלו לצאת מהכניסה הראשית שבשדרות סן מישל ולהתקדם למטה לכיוון הסיין, או לצאת משער הסנאט ולהתהלך ברחוב טורנון (Tournon) שייקח אתכם דרך תיאטרון האודיאון הישר אל הכיכר. הצעידה בשד' סן מישל מסבה את תשומת הלב להבדלי התקופה. המסבאות הוסבו לרשתות של מזון מהיר, המתפרות לרשתות בגדים ופינות החמד לנקודות ממכר של מזכרות.

תיאטרון האודיאון

אם כבר בהבדלים עסקינן, יש שיאמרו ששדרות סן מישל הפריזאיות מזכירות במידת מה את רח אלנבי התל אביבי. מול השוואות שכאלה קשה לשמור על שתיקה, ולכן ניטיב אם נכבד את המעמד: אמנם הברים של לילנבלום יתמודדו בעוז מול "לה רפלה" (שאגדה מקומית מספרת עליו שהוא הבר החביב על טרנטינו), אך יש לה לכיכר מגן דויד דבר או שניים ללמוד מכיכר הסורבון, כמו שלקולנוע בבית האופרה דרושה התמחות מזורזת באחד מבתי הקולנוע השכונתיים הפזורים פה כמו פטריות אחרי הגשם.

כיכר הסורבון

Le Reflet 22 Rue Champollion 75005 Paris

התקדמו על שדרות סן מישל כדי להעיף מבט באנדרטת מישל הקדוש,

וחזרו לשדרות סן ז'רמיין כדי להגיע עד כיכר האודאון.

אם בחרתם לצאת משער הסנאט, הרי שאתם עומדים בגבו של תאטרון האודאון. הקיפו אותו והרי שהגעתם לרחבה יפה ורגועה משהו. המשיכו ברח אודאון (d'odeon) ואם יש לכם מצב רוח, עצרו לכוס הסנגריה הכי טובה שאפשר למצוא, בבר מס' 10. הרחוב מוביל אתכם ממש עד לכיכר האודאון האינטימית תמיד, מקום המפגש השכונתי ונקודת ההתחלה של לא מעט דייטים. קפה "לז'אדיטור" הוא ביסטרו בר ראוי לציון (עם מרק בצל קלאסי שווה טעימה), כשממולו ניצבת בגאון מסעדת "לה קונטוואר", שטוענת לכתר הטובה בפריז. אם הגעתם בצהריים יש לכם עוד סיכוי (קלוש) לתפוס בה מקום. אם בערב - כל שנותר לכם הוא לנופף לה לשלום ולהתחרט שלא חשבתם על להזמין מקום 3 חודשים מראש. וכן, זה שווה את זה.

Bar dix, 10 rue de Odéon 75006 Paris

Café Les Editeurs. 4 Carrefour de l'Odéon 75006 Paris

Restaurant Le Comptoir 9 Carrefour de l'Odéon 75006 Paris Tél 01 43 29 12 05

זוהי הנקודה בה נכנסים לקרביים של רחובות הרובע ה-6. כדי לעשות זאת, היכנסו דרך הפסאז' הקסום קור דה קומרס סנט אנדרה, שכולו אווירה של המאה ה-19. פנו ממנו ימינה לרח' סנט אנדרה דז ארטס. בין חנות מזכרות אחת לאחרת תוכלו לעצור במס 50, לקפה ברשת "מאלונגו" האיטלקית, שתזכיר לכם מהו טעמו של קפה אמיתי (ולא דלוח), או לטעום טעם של בית בפלאפל מעוז.

Malongo Café, 50 rue St André des Arts

עוז ועזוז

משם, פנו שמאלה לרחוב סגוייר לכמה דקות של צעידה נינוחה ברחובות הרובע הצרים, בין הבניינים הבנויים צפוף-צפוף. שוב שמאלה ברו דה סבוי של הדלתות העגולות, ובפינה שלו עם רח גראנד אוגוסטין עצרו בבית התה מפיץ הניחוחות שהפך למוסד - מאריאז' פרר.

Mariage Frères 13 Rue Grands Augustins 75006 Paris http://www.mariagefreres.com

rue Grand Augustine

שוב שמאלה ברח דופין לעוד טעימה מעולם התיירות שאי אפשר להימנע ממנו וחזרה לרח סנט אנדרה דז ארטס. משמאל הבר האגדי לז אטאז' ("הקומות") הפעיל מסביב לשעון (כמעט)ומציע ישיבה על כיסאות אדומיo קטנטנים, צוות עובדים הודי מסור ומוחיטו תותים שאין שני לו. ממול הבר, חנות הספרים של הוצאת טאשן, לחובבי האמנות, העיצוב, המגזינים ומדריכי התיירות המעוצבים ומה לא.

Bar les Etages, 5 Rue de Buci 75006 Paris

Libraire Taschen, 2 rue de Buci 75006 Paris

אם תפנו ימינה לרו דה סיין, תוכלו לדלג לבר האפנתי לה בר דו מרשה במס' 75, או לגינה הציבורית הקטנה ביותר בפריז בפינה של רו ז'אקוב. שימו לב לתפאורה שקצת השתנתה. חנויות המזכרות נדחקו הצידה, ובמקומן ערב רב של גלריות קטנטנות, חנויות של מעצבי לוקס ושאר פריטים שפשוטי העם לא ממש יכולים להרשות לעצמם. עוברי אורח במקטורני הטוויד והמשקפיים העגולים מזכירים לנו שגם הרובע הלטיני הפך ברבות השנים, לאחד ממחוזותיה האמידים של הבורגנות.

le Bar du Marché, 75 rue de Seine 75006 Paris

בפינה הבאה של רחוב הסיין נמצא את מסעדת לה פאלט, על שמן של אינסוף פאלטות מרוחות בצבע מידי מכחוליהם של תלמידי הבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנות שנמצא בקרבת מקום. המסעדה מציעה אנטריקוט משובח ומארחת את בורגני הרובע, תיירים מכל קצוות תבל ובין השאר גם אמנים צעירים בתחילת הדרך.

Restaurant La Palette, 43 Rue de Seine 75006 Paris

המשיכו ברו ז'אקוב עד שתיתקלו ברחוב בונאפארט. מימינכם, אם תחפצו בכך, הכניסה לבוזאר. משם תוכלו לבחור לטפס ימינה ולסיים את הביקור בשיטוט לגדות נהר הסיין או בביקור במוזיאון הכסף של פריז, שמציג מדי פעם בין כתליו תערוכות בינלאומיות מהמעלה הראשונה.

Ecole Nationale Supérieure de Beaux Arts,14 Rue Bonaparte 75006 Paris

Musée de la Monnaie de Paris, 11 Quai de Conti 75006 Paris

או שתקחו שמאלה ברחוב בונאפארט, שההליכה בו תאפשר לכם הצצה מענגת למיטב חנויות מותגי האפנה כמו לואי ויטון (לא רק בשאנז אליזה!), סטלה מקרטני או אמפוריו ארמאני. תוכלו לחרב את הדיאטות אצל אמני המקרונים ב"לה'דורה", להרהר הירהורים פילוסופיים בבית הקפה "לה דו מאגו" או לבקר בביתו של הצייר המהולל והאל-מותי דה לה קרואה.

Ladurée, 21 rue Bonaparte 75006 Paris

Café des Deux Magots, 8 Place Jean-Paul Sartre et Simone de Beauvoir 75006 Paris

Musée Eugène Delacroix, 6 Place Furstenberg 75006 Paris

חצו את כיכר כנסיית סן ז'רמיין דה פרה, שהיא העתיקה ביותר בפריז (נבנתה במאה ה-6!) ואתר תיירותי מהידועים בפריז. ברחוב בונאפארטה מס 76 תמצאו את בוטיק הפטיסרי והקינוחים של האחד והיחיד פייר הרמה, שם תוכלו לרכוש לעצמכם כמה קינוחי פאר, לסיים את סיורכם ולחלוץ נלעיכם על גדות המזרקה בכיכר סן סולפיס.

כיכר סן סולפיס

Boutique pâtisserie Pierre Hermé, 72 rue Bonaparte 75006 Paris

http://www.pierreherme.com

פורסם בעכבר עולם ב25 במאי

http://www.mouse.co.il/world/CM.world_articles_item,1281,209,60852,.aspx

Memo to myself

טיסה

נחיתה רכה בפריז היא חוויה לא מובנת מאליה, במיוחד אחרי ביקור של חודש בארץ שכלל בעיקר.. נסים ונפלאות. המטוס התעכב להמריא, כי כרגיל טיסת החזור שלי נתקלת באי אילו קשיים. הפעם היה זה זיהום בדלק המטוסים הישראלי. וואט דה פאק. לאחר עצירת תידלוק בלרנקה ועצירת ביניים בפראג, נחתתי בפריז. יום ששי בערב, התקבלתי בזרועות פתוחות בביתם של נועה וגלעד היקרים, לארוחת שבת על טהרת השניצלים.

זיכרון

יום למחרת יעל ויערה פינקו אותנו ביין ורדרד צונן ושלחו אותי להפגין נוכחות בטקס יום הזיכרון בשגרירות. אין כמו יום הזיכרון. חגיגת הקיטש הלאומי, ספק לאומני, היבשושיות הניגרת בתמלילי נאומם של מי שזה לא יהיה שנואם בטקסים האלה, חוסר הרלוונטיות שאני מתפוצצת ממנה. ובכל זאת, זה תמיד אישי. אני לא מכירה מישהו שלא מכיר חלל, אחד לפחות. והחלל שלי, הוא טרי, כולה מלפני שנתיים וחצי. עומר שלי, חברי האהוב, כמה אני מתגעגעת אליו. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה איתי. שיראה איך התבגרתי, שיראה כמה אני שונה, שיתן עצה ויהיה איתי בהחלטות שלי, בסיפורים, בהווה. יותר מכך, הייתי רוצה שהוא יהיה. יחיה את החיים שאמורים היו להיות לו, ישתנה, ממש כמוני, יגדל, יחליט ויתאכזב ויספר ויגלה וישמור לעצמו וינכח בכל. יוסי, שהוא גם השגריר וגם הבוס שלי, דיבר על יורם שלו, שנפל אי אז. ואני שרתי לעצמי בלב "יורם תגיד לי אתה", ויבבתי כמו תינוקת. ארור המוות הזה, ארורות המלחמות, ארורה המדינה שבשבילה נפל, שבשבילה נפלו, נופלים ועוד ייפלו.

אכול ושתה כי מחר נמות

אותה מדינה. אותה מדינה החוגגת את עצמאותה יממה בלבד לאחר מכן. עצמאותה של ישראל נחגגת בפריז בטקס רב רושם של השגרירות, בוילה גדולה וגרוטסקית והרבה תופינים של אוכל כשר ודוחה. והרבה ג'ין עם סודה. משם המשכנו, הו, כה צעירים ויפים, לפסטיבל בבסטיל. בקבוקי יין עוברים מיד ליד. למחרת ערב קונספט על טהרת יינות בורדו. פתיחה של תערוכה על טהרת השמפניה לאחריה. ואז, מפגש אחד שהפיל לי כמה אסימונים. שני השפים של מחניודה הירושלמית באו לביקור גורמה בעיר האורות. אחד מהם הוא חבר ותיק של אבוש ואימוש. השני סלב עם לב זהב. הוזמנתי לארוחה במסעדה של רובושון. ולמחרת לאחת אחרת. גם שם היין לא פסק ממזיגתו. והאוכל.. אם חשבתי שידעתי מה המשמעות של המילה "נימוח", אם חשבתי שהכרתי ולו במעט את המינוח "תענוגות לחך", הכל היה רק קרוב לאמת.