‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות

יום שני

הרהורים על תרבות הצריכה וצריכת התרבות


וואו, הפצצתי בכותרת שבלוגרים אמיתיים לא יתביישו בה. עכשיו אני רק צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד בנושא. הכותרת הזו, שרירותית ככל שתהיה, מתמלאת לאחרונה בתוכן מחודש. יש תחושה של מרץ באוויר, תערוכות נפתחות על ימין ועל שמאל, אירועים מפה ועד הודעה חדשה והצורך הזה להספיק הכל, שלא גווע. הימים מתארכים, השמש עד 11 בלילה מונעת מלהתעייף, אני דוהרת על אופני העיר ומרגישה סוף סוף, אחרי כמעט שלוש שנים, שאני מבינה מה קורה פה.

מה קורה פה? הכל חלק מהמעגל, בעצם. פריז היפה, החלומית, בירת האמנות, הצילום, האפנה, עיר האורות היא בעצם עיר. עם עורקים ראשיים ומשניים, נוזלים שזורמים בה, מנטאליות מושרשת של התושבים, סממנים ומאפיינים מיוחדים ומיוחדים פחות. ובתור עיר, היא למעשה חלק בלתי נפרד מהרשת המסועפת של המטרופולים הגדולים, מהגלובאליזציה השועטת קדימה, מהדורסנות המוכרת לכולנו היטב. עיר.


עיר שאתה פרט בתוכה: לא קטן ומסכן וחמוד וגוזל, או לחלופין גדול וענק ונפלא ונהדר (מישהו פעם סיפר לי שיש אמצע. שקרים), אלא פרט יחיד, שהיתה לו התחלה ומתישהו יהיה לו גם סוף ורק בידיו מה שיהיה ביניהם. האמנם?

אמנם אינני פילוסופית או מבקרת תרבות, אך משהו בהיותי פרט, אחת מני רבים, גורם לי להטיל ספק. העיר מגישה על מגש של כסף יתרונות תרבותיים אין קץ, ליבה פועם, דמה זורם, ריאותיה נושמות, היא ערה וזקופה על רגליה. בין אירוע אחד לאחר אני כבר פחות סקפטית לגבי ה"האם", ויותר סקרנית לגבי ה"מדוע". בשיחה עם הדוקטורנט המזדמן שלי לתולדות האמנות אנחנו משווים תשוקות, בוחנים יצירות, מתפתלים מול סימני השאלה הרבים שמציב לנו, היחידים, העושר התרבותי חסר הגבולות הזה. העושר של חיי האמנות של העיר. והאמנות, הרי היא ממש כמו אהבה, קשה לפיענוח, חסרת פשרות, אמיתית אך מטעה כל כך. מגיעה ממקום כל כך אינטימי ובכוחה העצום מצליחה לחצות גבולות ולגעת בכל. איך אפשר להישאר אדיש?

אדיש, בטח אדיש. כי כמו אהבה, יש גם אמנות שהיא אמנות מזדמנת. בטח שיש. ומרוב שיש, אתה כבר לא מבחין אם היא טובה או רעה, אם זה קשקוש או שמדובר בגאונות לשמה.

Leviathan / Anish Kapoor at the Grand Palais

ואז אני שואלת את עצמי לאן נעלמו ההבחנות האלה, שבין טוב לרע, שבין מעניין לבנאלי? איך יוכל היחיד הקטן, הכמה, התוהה, להכיל את הכל, לדעת לבחור, לפרש, לפענח? עוד תערוכה ועוד אחת, כזו שאתה עומד בה ונגנב, מאושר עד כלות, ואחרת שבה אתה מתאמץ ולא מוצא ולו טיפה אחת של קסם. ואולי יותר נכון לשאול מי הוא זה שכן בוחר, בעצם? מי בוחר להעלות מן המתים אמן כזה או אחר שציוריו נשכחו מזה מאה שנים, מי בוחר להציג עבודות ממחוזות רחוקים ומדוע? בעיר הזו, הפרושה תחת רגליי, המתפרצת על פניי במלאי הצעותיה לראות, לחוות, לגלות, אני מוצאת את עצמי חווה את התרבות כצרכנית. גם אם אני קרובה לקלחת, גם כשאני כבר מתייצבת בגאון בלב ליבה של הברנז'ה, גם כשאני יודעת להשתמש בכל המונחים של התחום (או לפחות מאמינה לעצמי כשאני כותבת את המילים הללו), אני עדיין רק בורג קטן, לבנה בחומה.

האקדמאי, אותו מזדמן, בתשובה לשאלות שאני יורה לעברו, עונה בעצלתיים שהרי בסופו של דבר, אפילו בתחום הזה, הכל עניין של כסף. יוצג מי שצריך להימכר, מי שיהיה נאה ויאה להשוויץ בשמו, ואלה שקובעים במי ובמה שווה להשוויץ הם המשוויצים עצמם. מבלי להתווכח על טיבם של השוויצרים ועל מערכת הערכים שלהם, שוב אני מבינה שבעל המאה הוא הצוחק האחרון, ושהכמות, איך לא, ממשיכה במהלכה לקראת נצחון האיכות.

אני רק מקווה שההתרגשויות הללו (שבתמימותי אני מרגישה כלפיהן עוד איזושהי בעלות אישית), הסקרנות, חדוות היצירה וההשראה העצומה, שכל מה שעולה ורוטט בלב בעת שאני צורכת תרבות לא יהפוך לעוד מנגנון, לא יקהה ויזדהם ויקמול.

יום רביעי

104


באוקטובר 2008 הוסב אתר הלוויות העירוני שברובע ה19 בפריז למרכז אמנות עכשווי. למרות המיקום המלוכלך משהו, מתחם ה
104 מצליח למשוך גם את ברנז'אי העיר


לאורך שנים היו נכנסים מֶתֵי הרפוקבליקה הצרפתית ובני משפחותיהם בעד דלתות הכניסה המערבית של מבנה אדיר מימדים, בארונותיהם ובמרכבותיהם, להסדיר את ענייני הקבורה ולצאת בשיירת מכובדת ללוויה בבית הקברות. מהכניסה המערבית, הנעימה יותר, שם נמצאו משרדי המנהלה, חנויות הנרות, מסדרי הפרחים ומעצבי המצבות. בצידו המזרחי של המבנה הענק, סוג של בית חרושת להלוויות, שנחרט בזיכרון העירוני כחלק בלתי נפרד מהמוות עצמו, עבדו וחיו בהפרדה כמעט מוחלטת הקברנים, נהגי המרכבות, רופאי הסוסים ושאר הפועלים בבית החרושת העצום הזה (כ30 אלף מטר רבוע). המבנה שנקרא, כמה קל, "104", משום מיקומו בשדרת אוברויליה מס 104, נסגר בסוף שנות ה90 וקם לתחיה לפני שנתיים.

ועוד איזו תחיה! ראש עיריית הרובע ה19 חבר לראש עיריית פריז ויחד נלחמו בשיניים כדי שהמקום יקבל סטטוס של ראוי לשימור. מלאכת השיפוץ נערכה לפי התכנון הארכיטקטורי ההיסטורי - תקרות גבוהות מזכוכית וחלוקה סימטרית של החללים והמזדרונות. אם נזכרתם במוזיאון האורסיי (שבמקור היה תחנת רכבת, ונבנה על פי אותם קוים מנחים של מבני ציבור מהמאה ה19) לא טעיתם, אלא שב104 אין עיטורי זהב ולא פנסיונירים במדי מוזיאון שמבקשים להיות בשקט. אז מה, בכל זאת, יש פה? מרחב המשלב בין מרכז קהילתי ללוקיישן ליוצרים בסצנת האמנות העכשוית. חצי מתנ"ס חצי גלריה, ישאל הישראלי הטוב? חלילה, יענה הפריזאי בבהלה שרמנטית! האמנים שבאים לכאן לתקופת שהיה מוגבלת נבחרים ע"י ועדת קבלה מקורית משהו, הכוללת נציג מהשכונה ואוצרי גלריה מן המניין. מטרתם אינה רק להציג, אלא ליצור בין קירותיו של המבנה הייחודי. התנאי היחיד המוצג בפניהם לאחר קבלתם הוא לחשוף בפני כל עוברי האורח את תהליך היצירה.

ביום רגיל, שיטוט במתחם יכלול ביקור בחנות הספרים, תקרתה פלורסנטים תלויים, או בחנות היד השניה שבאמת ה-כ-ל בה למכירה (לא, לא יקר וכן, יש משלוחים). בבית הקפה החבוי מגישים, תודה לאל, גם עוגיה וכוס מים ליד האספרסו. בקומה הראשונה בוודאי ניתקל באמנית מזדמנת, שבדיוק עובדת על מיצג קונספטו-טרנסאטלנטי ו"חייבת לצאת לעשן סיגריה לפני שאני מתעלפת", ובחזרה בקומת הקרקע נעבור רק ליד מתחם הילדים, שעוצב כדי לספק חויה עוטפת למשפחות מהרובע שבאות לקבל ייעוץ משפחתי (העובדים הם מטפלים ביצירה, כמובן). יש גם מסעדה שמחליפה תפריט פעם בשבוע, כל פעם בהתאם למורשת הגסטורונמית של אחד מ30 הלאומים השונים החיים ברובע הצבעוני הזה. ואכן קשה להתעלם מהצבעוניות הזו, הניכרת בכל, החל מאמני הסצנה והבובו'ז (בורגנים בוהמיינים), שלצידם יושבים ותיקי השכונה ובני הנוער שלה, אלה עם הסיגריות והראפ הצעקני ברמקול של הסלולארי. אלו הם בדיוק הקונטרסטים הייחודיים של המקום, שהופכים אותו לאותנטי וכן כל כך.

מעבר לאטרקציות הקבועות, הלו"ז משתנה אחת לשבוע. הפעילות רגועה יחסית בינתיים, מפגש סופרים כזה או אחר, סדנאות היפ הופ לציבור הרחב, שיתוף פעולה עם רדיו מקומי. אבל עם פרוץ 2011, כתוספת לפעילות השוטפת, מתוכננים פסטיבלים פה, פתיחת תערוכה אינטאקטיבית שם, הופעות מכל במה וקונצרטים, אירועים מסוג אלה שנכללו בתקופת השקתו החגיגית של המקום, שזימנה להאב הזה אלפי אנשים, ביניהם שמות כמו הטריפ-הופר הבריטי טריקי ומעצב העל פיליפ סטארק. לא פחות




העוצמה של ה104 היא ללא ספק במקום עצמו. המרחב העצום מאפשר קצת חופש מהצפיפות הדחוקה (והנהדרת, בעיני רבים) האפיינית לפריז. שילוב האמנות בקהילה רלוונטי דווקא ברובע זה, דווקא כדי להזכיר שפריז יודעת להיות גם כזאת: צבעונית, מעיזה, מקורית, גם כשזה קורה הרחק מהשיק המוכר וממלכודות התיירים.

יום שלישי

Vicky, Christina, Tamar & Tamar















בחופשה שלי בברצלונה לא פתחתי אפילו פעם אחת את המחברת שלי. שום דבר. לא מחשבה, לא הגיג. הטיול לעיר הזאת היה ככל הנראה הנסיעה הכי כיפית שהיתה לי לחו"ל אי פעם, כשהדגש הוא על המילה "כיף" במשמעותה הטהורה והיפה ביותר. נטול דאגות, חסר תהיות. הכל ברור ומובן, קל ונגיש שקצת קשה להאמין שזה באמת קורה. היתה הרמוניה מוחלטת ביני לבין תמר, תיבדל לחיים ארוכים, חברה יקרה. היכולות שלה לקרוא מפות הובילו אותנו לצלוח את העיר, הבחירות שלנו הוכיחו את עצמן אחת אחת (צלחנו אתרי מורשת ומוזיאונים תוך כדי עצירות ספונטניות במסעדות מעולות ובלילה חרישת הברים המקומיים השווים ביותר) וכל דקה הרגישה כאילו אין דבר אחר שעדיף לעשותו. אינשאללה, הלוואי הלוואי שכל פעם שאצא לטיול אהנה ככה.

יום חמישי

הכל פוליטי

נולדת לי תחושת בושה לא מוכרת בזמן האחרון, בהיותי ישראלית. בתקופה האחרונה אני מבלה הרבה יותר עם צרפתים "אמיתיים", כאלה שאין להם בהכרח מכנה משותף איתי (גיל, דת), והשיחות, איך לא, מגיעות לפוליטיקה, לחברה, לתרבות. קודם כל אני מתביישת בפער בהשכלתי הכללית. אני לא איזה אהבלה, וברור שבצרפתית הכל יותר קשה, אבל יש איזשהו הבדל במאגרי הידע הכללי שמותירים אותי פתאום במבוכה, מובילים אותי להטיל ספק בעצמי קודם כל, ושנית, במערכת החינוך הישראלית. ואני דווקא דוגמא למישהי שלמדה בבי"ס לאמנות, בתיכון טוב, אליטה עאלק. מה עוזר לי היום ששיננתי היטב לבגרות?

במישור הפוליטי המצב גם כן לא מזהיר. תנועת הנוער, המעורבות והדעות שלי לא שוות הרבה היום. זה לא רק שאני לא תמיד יודעת להשיב לשאלות שעולות לאוויר, זה איזשהו חוסר אונים מול הצורך לגבש דעה. בזמן האחרון נדמה לי שבארץ עושים הכל כדי להישאר במבוי סתום. 42 שנות כיבוש זו סיסמא שנחמד להתריס נגדה אמנם, אבל כשחושבים על זה רגע בפשטות, זה פשוט מביך. וגלעד שליט שעולה ויורד מהכותרות כמו עוד אייטם תקשורתי - מוציא אותי מדעתי.

אני לא "אזרחית מודאגת שנמצאת כרגע בגולה" וזה לא שאני מלקה את עצמי על זה שאני עושה חיים בפריז כשהמצב בארץ בקנטים. אלה תחושות של בלבול וואקום מחשבתי דווקא בשעה שאני כן קוראת, מתעניינת ומגיבה. המצב לא פשוט גם כשזה מגיע לדו שיח עם הסובבים אותי. הם אמנם יודעים המון (הרבה יותר ממני לפעמים, אני מתביישת להודות), אבל כשאני כבר שואלת ברצינות מה הדעה שלהם על היותי ישראלית, חוץ מניד ראש מודאג ואולי איזה משפט ענייני שכולם כבר יודעים בעל פה, קיים, שוב, איזה ואקום. ואני, מצידי, מגלה שהזהות הלאומית שלי היא בכלל עיסת רגש חסרת צורה שקשה להתייחס אליה ברצינות.

קטונתי מלשפוט האם זוהי האדישות של הדור שלי שגורמת לחוסר הידע הזה, וזה לא סוד שהאינדוקטרינציה קיימת ושדעת הקהל (בעיקר בארץ, אגב) מורעלת. הסיכוי הקיים לחידוש או לשיפור המצב מתחרבן כל פעם מחדש, וזה לא סתם "חבל", זה עניין תהומי שאפשר להשתגע. הקול השפוי בראש שלי לוחש "עזבי אותך". אז שוב, אני עוזבת.

יום שישי

הוֹדוּ לְ-ה' כִּי טוֹב

בין עבודה ללימודים, בין הציפיה להתחיל בשגרירות לבין הנסיונות להרוויח מהזמן הקסום הזה בפריז, אני שולחת בקשה לחופשה, והיא מתקבלת. איכשהו, בין כל הבלאגנים, במזל מוטרף וחסר הקשר, 10 הימים שקיבלתי הם בדיוק אחרי שהחפיפה שלי מסתיימת ולפני שאני אמורה להתחיל רשמית.

אז קניתי כרטיס להודו. היתה התלבטות קלה, שהתבטלה כהרף עין כשרם אמר לי שהוא כבר יגיע עד סוף אוקטובר ויפגוש אותי שם. הודו. גדול. כמה ימים לפני הטיסה, מישהי העבירה לי את הלונלי פלנט שלה על צפון הודו. היא השאירה לי פתק בפנים "אל תשכי ויזה וחיסונים" ועוד כמה המלצות. התקשרתי לרם, לארץ, לצרוח עליו. "אתה מכיר אותי מאתמול, או מה?! מאיפה לי לדעת שצריך ויזה להודו?!" שוב במזל, תהליך הויזה לקח כמספר הימים עד לטיסה שלי, והחיסונים עברו בשלום. קצת הוצאות על הדרך, אבל למי זה אכפת כשהכרטיס עולה 100 אירו.

ארזתי תיק ועליתי על טיסה ב23 לאוקטובר. פגשתי את רם בשדה התעופה בניו דלהי אחרי 8 שעות טיסה. אני בשוֹק מזה שאני לא בשוֹק. ישנו את הלילה באיזה גסט האוז, בבוקר יצאנו להסתובב קצת בדלהי, ואז הגיע השוֹק. דלהי מהממת, מטונפת, רועשת, שוקקת. אנשים ברחובות, פרות, סוחרים. הם נועצים במבטים ביריכיים הלבנות החשופות שלי. ומה אכפת לי, אני מצלמת. בערב עלינו על רכבת של 12 שעות לוורנאסי.
מה שהיה לי מעניין בכל הסיפור הוא לאו דווקא לגלות את העוני המחריד, את תנאי החיים ואת ההרגלים. הרי בסופו של דבר אתה נשאר אותו דבר, ואני באתי כולה ל10 ימים, ומה כבר אספיק לראות. היה לי נדמה שכל העניין שבלהיות בהודו, בשביל אדם מערבי, הוא שוב בפעולת הניכוס. כל הניו-אייג'יסטים האלה שמתלבשים פתאום בבגדים הרוחניים ועושים ראסטות בשיער, את מי זה מעניין? ההתכחשות היומרנית שלהם למערב וההתחברות, כביכול, לעצמם, שמתרחשת אצלם דווקא כשהם בהודו, הכל בולשיט. ניאו-קולוניאליזם, אם נתעקש על ניסוח.

הרי מי באמת מגלה את עצמו בהודו? מה עושים שם שהוא כ"כ משמעותי ומגרה כ"כ הרבה אנשים להגיע לשם? יושבים במסעדה (מסעדה על טהרת התיירים, יש לציין), מסתובבים ברחובות ובשווקים, מצלמים, מדברים, כאלה. אין כאן חוויה פיזית, תהליך חינוכי או מקצועי. לא שהכל צריך להיות תכליתי בחיים, אבל וואלה, לא שמעתי על בנאדם שהתקדם בחיים בעקבות גירוד בביצים. ומה שעוד יותר מחרפן אותי, הוא שבסוף כולנו חוזרים הביתה, כך או אחרת, ונכנסים פחות או יותר לאותה תבנית.

בהרבה רגעים המחשבות שלי הובילו אותי למאמר של גדי טאוב שקראנו פעם בפעולה בשומר-הצעיר. הנה לינק :
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=297565

ובכל זאת אני חושבת לעצמי - ככה צריך להיות. לעבוד כמו חמורים ולאגור כמות כסף מספקת לכרטיס ולשהות ארוכה באיזה מקום, ולטייל. התענוג שבלטייל אין לו תחליף. זה הרי לא חדש, החלום הזה, לטייל ולטייל עד המוות, לא להכות שורש לעולם, לנדוד. הצימאון לגלות ולהכיר משהו שהוא שונה, לראות את מה שמעולם לא ראית - לנוכח החוויות בהודו בכלל ובורנאסי בפרט - נראה לי טבעי לחלוטין.


הטיול המכונן בהודו נסתיים ב72 שעות המתנה לטיסה בשדה התעופה בניו דלהי. אין מקומות על אף טיסת אייר פראנס, הכל באובר בוקינג. כשהגיע הלילה ה3 התחלתי לבכות, בלי יכולת לשוט בעצמי. "אל תדאגי, מדאם, אני נותנת לך את המילה שלי שהיום את עולה על טיסה" "חבל שלא בכיתי אתמול", עניתי לאחראית המשמרת ההודית החנפנית, והלכתי לנסות בחברות תעופה אחרות. באותו ערב עליתי על טיסה ישירה לפריז, ופתאום שדה התעופה שארל דה גול היה נראה כמו המקום היפה ביותר בעולם.


http://www.adamleadam.org/

יום שלישי

Then, we take Berlin

ברלין, בדיוק מה שחשבת.
פחות זוהרת מפריז, בצבע, במרקם, בניחוח. בפריז הכל נקי ויפה אבל צפוף. משיי אבל מכווץ. פה יש כמו שכבה דקה נוספת של משהו קרוב.
כצפוי, כשעובר מישהו מעל גיל 60 ברחוב העיניים נפתחות לי. המונומנטים מבוישים, נבוכים, והכל כאן הוא כאילו עדות למשהו שהיה, הבניה ששיכת למשטר הקומוניסטי, החומה, הכל בועט בתודעה, צועק היסטוריה. אבל ההווה פה הוא משהו. הם גדולים, הגרמנים, רחבים, עוצמתיים. לא דקיקים כמו פה. והקעקועים. והגרפיטי. ותרבות הרחוב, והבוהמה, והבירה שעולה 3 אירו.

אני מרותקת ע"י הספר "ישראלים, ברלין". כ"כ מדויקת הכתיבה שלה. ופתאום אני מזהה מישהו שהמבטא שלו באנגלית יותר מדי מוכר. תוך 10 דקות הוא כבר הוביל אותי ברחובות הקטנים והזמין לארוחת שישי עם כל החברים שלו. תבואי, תביאי גם את זה שאת מתארחת אצלו. בלופט מוטרף, בין עוד בערך 20 מוזמנים, כולם אנשי לילה, זרימה בלתי פוסקת של בירות, ואח"כ מיד למועדון.
The TAPE club
Heidestraße 1410557 Berlin, Germany 030 28484873
שם, במועדון, היה לי קצת קשה להאמין שאלי הוא פנה, הבחור הבלונדיני היפהיפה והגבוה.

ולמחרת , אחרי התערוכה של אנני ליבוביץ', שבכלל היתה הסיבה לביקור שלי (והיתה מצוינת ויוצאת דופן) לשוק הפשפשים הצבעוני והנהדר והעשיר ביותר שראיתי בחיי, ומשם איטלקיה אחת הובילה לרייב באיזו תעלה, עם הטכנו הכי עסיסי ולוהט ששמעתי.



רעש, צבע, בגדים, בירה, חשמל, עשן, סקס, קר, חם.. וואו. ברלין, עם כל המוות שהיא מייצגת, היא עיר מלאת חיים, מפתיעה, מרגשת, ובעיקר מרעננת. בדיוק מה שהייתי צריכה.




יום שני

מֶרְץ, המשך בא

8.3, מייל לגיא.


אני מתגעגעת הביתה. מוצאת את עצמי מכורה לרשתות החברתיות באינטרנט, עושה שעות נוספות מול הפייסבוק. כך שנסעתי להתפתח ולגלות מה שזה לא יהיה, ובמקום אני עומדת במקום. עוד מעט אתה בא לבקר, ובשיחה עם חברה שהמליצה על מועדונים וברים היא שאלה "מה לעזאזל עשית פה במשך 3 חודשים?!". התשובה היא שהייתי בבית. ריקבון.
---------
אלו ימים של הסתגלות לשיגרה חדשה. פתאום יש לי קורס בצרפתית פעמיים בשבוע, ועבודה וסידורים, נחמד להיות עסוקה. הבילוי הקבוע שלי, אני פשוט בת 80, הוא הליכות בגני לוקסמבורג. למרות שקר, כמה יפה. השמש עושה לנו חסד ויוצאת לפעמים. כולם מוכנים לאפשרות שזו רק אשליה ושהחורף עוד יבוא לנו בהפוכה. כולם חוץ מהצרפתיות האמיתיות, יוצאות מהבית עם חצאית מיני ונעלי עקב (כאלה שאי אפשר ללבוש גרביונים איתן, ניסיתי), מעיל אביבי ופרצוף של "אני תמיד על המסלול". מסלול תצוגת האופנה כמובן. שימותו.
---------
ופתאום, חוויות. אני נחמדה פתאום, הזמנתי מישהי שעדיין לא מצאה דירה להיזרק אצלי לכמה ימים, שתיים אחרות שאין מים חמים בדירה באו כמה פעמים להתקלח. אפילו הזמנתי בערב שבת אחד כמה אנשים לארוחה אצלי. עשיתי קניות בשוק, הכנתי קדרת בשר מפוארת, באגטים, יין, הכל. היינו 5. איזה כישלון, 2 צמחונים ו2 לא שותים אלכוהול. לי, לעומת זאת, היה נהדר.
איך עושים? שליש כוס שמן זית, קילו בשר בקר חתוך לקוביות,בצל אחד גדול חתוך גס, 4 שיני שום, גמבה אחת אדומה, גמבה אחת ירוקה, 2 גזרים - כולם חתוכים לקוביות. 2 עגבניות קצוצות. כוס מרק עוף צח, כוס וחצי יין אדום, מלא פטרוזיליה קצוצה. אפשר להוסיף גם זיתים, יאמי.
איך עושים? 1. בסיר גדול וכבד מחממים את השמן, מוסיפים את הבשר ומטגנים עד השחמה. מוסיפים את הבצל והשום ומטגנים כדקה. 2. מוסיפים לסיר את הגמבה, הפלפל והגזר ומטגנים כמה דקות עד שהירקות מזהיבים. 3. מוסיפים את העגבניות, מתבלים במלח ופלפל שחור, מערבבים היטב ומבשלים 2 דקות. 4. מוסיפים את המרק והיין ומביאים לרתיחה. מכסים ומבשלים על אש קטנה ביותר 3-4 שעות עד שהרוטב סמיך. 5. לפני ההגשה מוסיפים את הפטרוזיליה, מערבבים ומסירים מהאש. מגישים עם לחם טרי לטבילה ברוטב.
---------
יומיים אח"כ, במשמרת בטיסת לפנות בוקר אני מתעוררת מטלפון מנהג ההסעה שכבר מחכה למטה. חראחראחראחרא. מזל שהספקתי לכפתר את החולצה, כי צחצוח שיניים לא ממש נראה באופק, ואני לא מקנאה בנוסעים שעמדו מולי.
יש משהו בנוסעים האלה, שבוחרים לטוס באמצע הלילה. יש את אלו שבהולים לטוס, משהו קרה. יש אנשי עסקים. יש כאלה שקנו כרטיס ברגע האחרון, כאלה שטסים עם כל המשפחה (הקהילה היהודית בפריז, תופעת טבע מהממת) וכאלה שמהססים, כי הגיעו לבד.
---------
אני מסתובבת בפריז עם הספר של יאיר גרבוז "פריז-תל אביב" ומתמוגגת. ויש תערוכות חדשות, של רוברט פרנק האגדי ושל דויד לה שאפל. וגם אני, חזרתי לצלם.


יום ראשון

ARTiSHOWk 28.2.09

תודה לאור פריש ואור לובין המהממות, לגידי ויגו על עיצוב הפוסטר ולנעה מגר על התמונות