הרהורים על תרבות הצריכה וצריכת התרבות

וואו, הפצצתי בכותרת שבלוגרים אמיתיים לא יתביישו בה. עכשיו אני רק צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד בנושא. הכותרת הזו, שרירותית ככל שתהיה, מתמלאת לאחרונה בתוכן מחודש. יש תחושה של מרץ באוויר, תערוכות נפתחות על ימין ועל שמאל, אירועים מפה ועד הודעה חדשה והצורך הזה להספיק הכל, שלא גווע. הימים מתארכים, השמש עד 11 בלילה מונעת מלהתעייף, אני דוהרת על אופני העיר ומרגישה סוף סוף, אחרי כמעט שלוש שנים, שאני מבינה מה קורה פה.

מה קורה פה? הכל חלק מהמעגל, בעצם. פריז היפה, החלומית, בירת האמנות, הצילום, האפנה, עיר האורות היא בעצם עיר. עם עורקים ראשיים ומשניים, נוזלים שזורמים בה, מנטאליות מושרשת של התושבים, סממנים ומאפיינים מיוחדים ומיוחדים פחות. ובתור עיר, היא למעשה חלק בלתי נפרד מהרשת המסועפת של המטרופולים הגדולים, מהגלובאליזציה השועטת קדימה, מהדורסנות המוכרת לכולנו היטב. עיר.

עיר שאתה פרט בתוכה: לא קטן ומסכן וחמוד וגוזל, או לחלופין גדול וענק ונפלא ונהדר (מישהו פעם סיפר לי שיש אמצע. שקרים), אלא פרט יחיד, שהיתה לו התחלה ומתישהו יהיה לו גם סוף ורק בידיו מה שיהיה ביניהם. האמנם?

אמנם אינני פילוסופית או מבקרת תרבות, אך משהו בהיותי פרט, אחת מני רבים, גורם לי להטיל ספק. העיר מגישה על מגש של כסף יתרונות תרבותיים אין קץ, ליבה פועם, דמה זורם, ריאותיה נושמות, היא ערה וזקופה על רגליה. בין אירוע אחד לאחר אני כבר פחות סקפטית לגבי ה"האם", ויותר סקרנית לגבי ה"מדוע". בשיחה עם הדוקטורנט המזדמן שלי לתולדות האמנות אנחנו משווים תשוקות, בוחנים יצירות, מתפתלים מול סימני השאלה הרבים שמציב לנו, היחידים, העושר התרבותי חסר הגבולות הזה. העושר של חיי האמנות של העיר. והאמנות, הרי היא ממש כמו אהבה, קשה לפיענוח, חסרת פשרות, אמיתית אך מטעה כל כך. מגיעה ממקום כל כך אינטימי ובכוחה העצום מצליחה לחצות גבולות ולגעת בכל. איך אפשר להישאר אדיש?

אדיש, בטח אדיש. כי כמו אהבה, יש גם אמנות שהיא אמנות מזדמנת. בטח שיש. ומרוב שיש, אתה כבר לא מבחין אם היא טובה או רעה, אם זה קשקוש או שמדובר בגאונות לשמה.

Leviathan / Anish Kapoor at the Grand Palais

ואז אני שואלת את עצמי לאן נעלמו ההבחנות האלה, שבין טוב לרע, שבין מעניין לבנאלי? איך יוכל היחיד הקטן, הכמה, התוהה, להכיל את הכל, לדעת לבחור, לפרש, לפענח? עוד תערוכה ועוד אחת, כזו שאתה עומד בה ונגנב, מאושר עד כלות, ואחרת שבה אתה מתאמץ ולא מוצא ולו טיפה אחת של קסם. ואולי יותר נכון לשאול מי הוא זה שכן בוחר, בעצם? מי בוחר להעלות מן המתים אמן כזה או אחר שציוריו נשכחו מזה מאה שנים, מי בוחר להציג עבודות ממחוזות רחוקים ומדוע? בעיר הזו, הפרושה תחת רגליי, המתפרצת על פניי במלאי הצעותיה לראות, לחוות, לגלות, אני מוצאת את עצמי חווה את התרבות כצרכנית. גם אם אני קרובה לקלחת, גם כשאני כבר מתייצבת בגאון בלב ליבה של הברנז'ה, גם כשאני יודעת להשתמש בכל המונחים של התחום (או לפחות מאמינה לעצמי כשאני כותבת את המילים הללו), אני עדיין רק בורג קטן, לבנה בחומה.

האקדמאי, אותו מזדמן, בתשובה לשאלות שאני יורה לעברו, עונה בעצלתיים שהרי בסופו של דבר, אפילו בתחום הזה, הכל עניין של כסף. יוצג מי שצריך להימכר, מי שיהיה נאה ויאה להשוויץ בשמו, ואלה שקובעים במי ובמה שווה להשוויץ הם המשוויצים עצמם. מבלי להתווכח על טיבם של השוויצרים ועל מערכת הערכים שלהם, שוב אני מבינה שבעל המאה הוא הצוחק האחרון, ושהכמות, איך לא, ממשיכה במהלכה לקראת נצחון האיכות.

אני רק מקווה שההתרגשויות הללו (שבתמימותי אני מרגישה כלפיהן עוד איזושהי בעלות אישית), הסקרנות, חדוות היצירה וההשראה העצומה, שכל מה שעולה ורוטט בלב בעת שאני צורכת תרבות לא יהפוך לעוד מנגנון, לא יקהה ויזדהם ויקמול.

הרובע ה16 - כתבה בעכבר עולם

Le tour Eiffel de Robert Delaunay

כבר מזמן הפך מגדל האייפל לאחד מסמליה הבלתי מעורערים של פריז. קצת היסטוריה, אם תרצו: כשנבנה, לכבוד התערוכה העולמית שהתקיימה ב1889, עורר את חמתם של האסתטיקנים של המאה ה19 בהיותו בעיניהם גיבוב מסורבל של סבכת מוטות ברזל מוגבהים. אך היום צורתו של המגדל נטמעה כל כך בנופה של העיר עד שלא יעלה על הדעת לחשוב עליהם בנפרד. הוא מתבלט בקו הרקיע של עיר האורות הקסומה מכל נקודת תצפית אפשרית וסמליו הקטנטנים ממלאים את דוכניהם של מוכרי המזכרות.

מזכרת, אניוואן?

אלא שביקור באייפל הפך ברבות השנים לחוויה תיירותית מעיקה משהו, של תורים אינסופיים, תמונה משפחתית במרפסת הקומה השלישית (274 מטרים מעל הקרקע, בכל זאת) וחזרה תשושה לכיוון מרכז העיר. למרות שהמונומנט המרשים לא נמצא באחד מרובעיה השוקקים של עיר השיק והסטייל, בחרנו בשבילכם כמה נקודות משובבות נפש למקרה שתרצו להעשיר קצת את "יום האייפל" שלכם.

1. נתחיל בטיפ קטן:
אתר האינטרנט המוקדש למגדל הברזל הפריזאי הוא מוצלח ביותר, ומאפשר רכישת כרטיסים מוקדמת, החוסכת את העמידה המייגעת בתורים, שיכולה להימשך 3 שעות ויותר בעונות החמות. http://www.tour-eiffel.com
האתר מספק אינפורמציה הכרחית לביקור ומאפשרי גישה לאתר האינטרנט של המסעדה המצוינת (והיקרה) שנמצאת בקומה השניה
http://www.lejulesverne-paris.com/

2. גינות ופארקים
האייפל יושב בקיצו של גן ה"שאם דה מארס" המקסים. שטח התרגול הישן של תלמידי ביה"ס הצבאי הוסב לפארק הזה ב1928 ומאז התקיימו על מדשאותיו מצעדים הסטוריים ותערוכות היריד הבינלאומי. שביליו הפתלתלים, עציו הרעננים ואגמיו הקטנטנים הופכים אותו ליעד אולטימטיבי לפיקניקים של באגטים וגבינות (יש להצטייד מראש, בחנויות המכולת הקרובות למלונכם). Champ-de-Mars

ממש ממולו, במרחק חציית גשר ממעל נהר הסיין, נמצאים גנים נוספים - אלה הם גני הטרוקדרו, גם הם יעד מצוין לפיקניקים, לרביצה נינוחה על הדשא, ולתצפית מרהיבה על מגדל האייפל כמובן. המזרקה שבמרכזם, הקרוסלה הגדולה והנוצצת שבכניסה אליהם וכל אופן בנייתם הגיאומטרי הופך אותם לחגיגה למבקרים. Jardins de Trocadéro

בפסגת גני הטרוקדרו ניצב לו ארמון שאייו. למרגלותיו ולרקע מגדל האייפל צולם אדולף היטלר ב1940 עם כינונו של הכיבוש הנאצי על פריז. באותו מקום ממש הוכרזה ב1948 הכרזת זכויות האדם. ברחבה ניתן למצוא כיום דוכני קרפים ומזכרות לרוב, מופעי רחוב לתיירים, אתרים כמו מוזיאון ציי הים או מוזיאון האדם, וכמובן תיאטרון שאייו.

3. בתי קפה
באותה רחבה ממש נמצא Café de l'homme היוקרתי, המציע בהתאם לשמו תפריט שווה לכל אדם באשר הוא אדם. מגוון המנות נע בין התפריט המסורתי (צרפתי), תפריט "מאוזן" (דיאטטי), או תפריט "ההשפעות" (מזון מהעולם). המחירים לא ממש שווים לכל נפש: 25-35 אירו בצהריים,40-70 אירו בערב.
Café de l'homme
17, place du Trocadéro 75016 Paris
http://www.restaurant-cafedelhomme.com/en/

קפה אלגנטי ושיקי נוסף שנמצא ממש על גדות כיכר הטרוקדרו העגולה, הוא קפה קארט. סלון התה המעוצב והמהוקצע הזה מצטיין בעיקר בקינוחים שלו ובעצם הישארותו פתוח ונינוח ממש עד השעות הקטנות של הלילה. הישיבה בקפה קארט כוללת לא רק התענגות על המקרונים והמאפים שלהם אלא גם התחככות בחברתם של דיפלומטים ממיטב שגרירויות העולם המפוזרות ברחבי הרובע האמיד בו אתם נמצאים Café Carette
4 place du Trocadéro 75016 Paris

במידה וחשקה נפשכם בבית קפה עממי יותר תוכלו לגשת לביסטרו בראסאק שנמצא לא רחוק, במעלה שדרת קלבר. הביסטרו הצעי והפופי הזה מציע תאורה חמימה, כורסאות ישיבה אדומות ומגוון של מנות במחירים סבירים של 16-20 אירו. בימי שמש נפלא להתרווח במרפסתו הפתוחה הפונה, כמה מפתיע, לרחוב

Café Brassac
37, Avenue Kléber 75016 Paris

4. מוזיאונים
הרובע ה16 מתברך בלא מעט מוזיאונים, אבל רובם לא ממש יכולים להיכנס להגדרת "מוזיאוני החובה של העיר". למרות זאת, ממש בקרבת מגדל האייפל המוכר נמצאים דווקא שניים מהמוזיאונים שהפריזאים לא יכולים להרשות לעצמם לפספס בהם תערוכה:

הראשון הוא המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית. האוסף הקבוע שלו כולל יצירות מאת אמני המפתח של המאה ה20 כמו מאטיס או קנדינסקי, בעוד שהתערוכות הזמניות שהוא מציע הן מהחשובות והמרתקות באירופה. אין זה נדיר למצוא בפתחי המוזיאון תורים המשתרכים עד קצה השדרה בה הוא ממוקם, כך שגם הפעם הביקור המקדים באתר האינטרנט יסיר מעליכם את האחריות המעיקה של עמידה בתור Musée d'Art moderne de la ville de Paris
11, Avenue du Président Wilson 75016 Paris
http://mam.paris.fr

המוזיאון השני, שנמצא ממש בשכנות (דלת לדלת יש לומר) הוא ה"פאלה דה טוקיו" המתוקשר והאפנתי. הגדרתו המדויקת היא "מרכז לאמנות בת זמננו", שכן הוא מציע תצוגה מגוונת ועדכנית של יצירותיהם של אמנים מקשת רחבה של מקומות, ז'אנרים, סגנונות ומדיה. בהווה התערוכה המרכזית בו היא של הבמאי הישראלי עמוס גיתאי, אגב, ובכלל, מומלץ להתעדכן לגבי הפסטיבלים והאירועים החד פעמיים שהוא מציע. יתרון משמעותי של הארמון היפני הוא שעות הפתיחה שלו: מחצות היום ועד 21:00 בערב. לא לפספס את חנות הספרים מעוררת ההשראה ואת המסעדה המסקרנת, שאפילו המנות הפשוטות ביותר שלה בה משאירות טעם של עוד.
Palais de Tokyo
13, Avenue du Président Wilson 75016 Paris
http://www.palaisdetokyo.com

ממש מעבר לכביש ומול השניים האלה נמצא מוזיאון האופנה המפתה. אך אל נא תתפתו, המקום סגור לקהל עד אביב 2012...

אם חשקה בכך נפשיכם וקלו עליכם רגליכם, הסיור הרגלי ברובע ה16 יכול להתאים לכם. שימו לב: ההליכה מומלצת רק למי שעולם הארכיטקורה ובנייני העיר יקרים לליבו, משום שהרובע עשיר יותר בבניינים בסגנון ארט נובו וארט דקו, ופחות באטרקציות מעולם השופינג. אם תמשיכו מכיכר הטרוקדרו לכיוון מערב תיתקלו כנראה בבית הקברות של פאסי, מקום שבמאה ה19 היה נחלתם האחרונה אך ורק של בני האריסטוקרטיה המקומיים. ברחוב פרנקלין יתקנא לבבכם בדיירי הקבע המשקיפים על האייפל מחלון ביתם, רחוב פאסי יגלה בפניכם מרפסות מעוטרות בפסלים דקורטיביים שיעצרו את נשימתכם ושדרת מוצארט תאפשר לכם הצצה נוספת לחייהם של הפריזאים שהמושג "החיים הטובים" הוא בשבילם עניין של שגרה יומיומית.
Place de Trocadéro - cimetière de Passy - Rue Franklin - rue de Passy - Avenue Mozart - Métro Jasmin

הרובע ה16, מלבושים

הרובע ה16, מגורים

הרובע ה16, תושבי קבע

רגע לפני שתרדו לתחנת המטרו ז'אסמן, אתם יותר ממוזמנים לבקר ב"בו זינק קפה" החמים והנעים, המציע קפה או כוס יין, מנות קלילות ואוירה צעירה. השירות הנפלא והמחויך בו לא אפייני לפריז, ממש כמו הרובע במרכזו אתם נמצאים. Bo-Zinc Café
59 Avenue Mozart 75016 Paris

תשוקה, קנאה, ואלכוהול במוזיאון רודן

אני לא יודעת למה אני כותבת פה, בדף השיתוף האינטרנטי הזה. סוג של יומן, אגירה מסודרת של הזכרונות מפריז, שיהיה. בלוג? לאחרונה אני פחות מתכווצת למשמע הכותרת המפלילה. בדקתי. ויקיפדיה אומרת שבלוג הוא יומן רשת אישי שתוכנו חשוף לקריאת גולשים אחרים ברשת, העוסק בחוויות ורשמים. יחי הניו-אייג'.

האסימון לגבי הבלוג נפל לי כשהרגשתי דחיפות עצומה לכתוב על הביקור במוזיאון רודן, על החוויה האינטימית-משהו ההיא. במוזיאון רודן אין שום דבר מרוחק. אחרי כמעט שנתיים בפריז, בושה וחרפה שמעולם לא הייתי במוזיאון של המאסטר שהוא הבייסיקס של הפיסול. לילה לפני דפדפתי קצת באינטרנט, וגיליתי, למרות החומרים היבשושיים על רודן, כתבה אחת על קאמיל קלודל, הפסלת, שהיתה גם הפילגש של המאסטר. וכאן העניינים קיבלו טוויסט עסיסי. מי ידע? מסתבר שזה סיפור די מוכר, רומנטי, סוער, כמו שאנחנו אוהבים. היא - פסלת צעירה ונועזת, מסחררת אותו - פסל המבוגר ממנה ב20 שנה, התקופה פריז של תחילת המאה ה20. קלאסי. רק צפוי שעשו מזה סרט בעיצומן של האייטיז המהבילות.

העניין בחויה הזו של רודן, היא תחושת הביתיות שהציפה אותי לכל אורך ההתעסקות בה. אולי כי אני ילידת שנות ה80, אולי כי ז'רארד דפרדייה מהסרט עדיין לא כזה שמן כמו שהוא היום. אולי כי הפיסול עצמו, שאינו המדיום החביב עליי בדרך כלל, השאיר עלי רושם מטלטל. אולי כי המוזיאון קצת מלוכלך, אולי כי כמות העבודות המוצגות היא עצומה, תזכורת לכך שכדי להפוך ל"מאסטר", צריך לעבוד, אין אפס.

ואולי כי אחת לזמן, תודה לאל, וואט יו סי איז וואט יו גט. קאמיל קלודל נפגעה מרודן, שבחר להישאר עם אשתו, עד עמקי נשמתה. אז היא פיסלה את זה. בלי גחמות של חידוש במפגש עם החומר, בלי פלצנות מרוקחת של האמנים בני דורה. זה שאנחנו מתייאשים מלנסות להבין אותו בביקור תמים במוזיאון, לא משנה איזה. צריך להיות אדיוט כדי לא להבין את הישירות של הפיסול הזה. תשוקה, קנאה, יצירתיות ללא גבול, דיכאונות, שתיה מופרזת, אלה היו סיפורי חייה של מי שנשלחה ע"י אחיה, מחזאי מהולל שמערכת היחסים שלו איתה היתה קצת קריפית, למוסד לחולי נפש והרקיבה בו, לבד לגמרי, 30 שנים, עד יום מותה.

הנה הכתבה, אגב: http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/850/081.html