" ?Tu fais quoi, alors "

ça commence à faire froid, là

דצמבר הגיע, ואני חוגגת שנה בפריז. מי היה מאמין שהזמן הזה יבוא מהר כל כך. ולא שבקלות הוא הגיע. פעם מישהו חכם אמר לי שתוך שנה הכל ייראה אחרת. הוא צדק. אותו חכם ייעץ לי שבתקופות קשות, על אף הקור והאימה, כדי להתאפס, לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא לעבור גשר מעל הסיין. זו אימרה שמייצגת כמעט כל קלישאה אפשרית אמנם, אבל היא כל כך נכונה. המים בנהר מחזירים אותי לים של תל אביב, אבל הנוף המשגע מזכיר לי שאני בפריז, פריז המחורבנת והנהדרת, שחודרת עמוק עמוק פנימה. גם פעולת החצייה הפיזית זורקת אור על הקשיים שבדרך ובו זמנית על הרווח הנקי שבכיבוש אתגרים.

בשנה יש משהו סמלי. והנה אני שוב בחודש דצמבר, חודש הולדתי. זה קצת מלחיץ, האמת, במיוחד כשמתחיל להיות קר, ועד כמה שהקור המתועב הזה חודר תחת המעיל ותחת אלפי זוגות הגרביים שאני גורבת (גרביים לא לובשים, אומרת אימא שלי), יש בו משהו מרענן. והוא מזכיר את העובדה שהחיים ממשיכים, והם תופסים תאוצה מוטרפת של שיגרה שהיא בעצם חוויה ענקית. אני הולכת ברחוב ומקנאה בעצמי, אסירת תודה על המקום בו אני נמצאת, לא משנה מה ומי הביאו אותי לשם.

ההתבטאויות, כמו ההתלבטויות, הופכות שונות כשנוח ונעים. נשמע שטחי להתעסק ב"מה ללבוש היום לעבודה", במה כדאי לעשות היום בערב. יא אללה, פתאום יש לי זמן פנוי טהור. כשיש היגיון שמקיף אותך, סובייקטיבי ככל שיהיה, אפילו הבדידות הופכת פחות מאיימת, ובלי לשים לב את נהיית, שאלוהים יעזור, נדיבה יותר, יצירתית אפילו, ולא-ותרנית. והעיר הזו, על כל הצעותיה ודרישותיה, הופכת נגישה, קלילה, משהו ששווה להיות חלק ממנו. יש זמן או אין, זה בכלל לא משנה.

זה אומר לבשל ארוחה לחברים בשישי בערב, לצאת למועדון מדי פעם, לראות תערוכות מתי שרק אפשר, למי אכפת שיש שביתה של המוזיאונים הגדולים כשאני מכירה את כל השאר. זה אומר להיות ספונטנית. ביומולדת יצאנו לשתות במקום הכי שווה בעיר. www.pointephemere.org.
בחנוכה אירגנתי ערב לביבות (כן, התנור נשרף, אבל היה מ-מ-ש כיף) והדלקת נרות אצלי בבית, או שהוזמנתי לאחרות (רק תדאגו, אם אתם מזמינים אותי, שיהיה מספיק יין, בבקשה). סופי השבוע נראים בלתי נגמרים, כמה שהם עמוסים בכל טוב. הצרפתית שלי משתפרת מיום ליום ואפילו בעבודה קיבלתי פידבק חיובי במיוחד, שזה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש אחרי קצת יותר מחודש שאני שם.



אפילו קיבלתי מתנות ביומולדת. טפו טפו.

העיר מורידה את הטמפרטורות לאפס ומתלבשת באפנת כריסמס. אומרים שמחר יהיה שלג, זה מחורבן שקר, אבל אם כבר, אז בפריז.

המורה הקריאה את החיבור שלי בפני כל הכיתה ובסוף כולם מחאו כפיים

מה אומר "להיות צרפתי"?

מה הופך בנאדם ל"צרפתי באמת"? תעלומה. הרי ברור שלא די להיוולד בצרפת. זו יותר שאלה של מוטיבציה, בעיני.

קודם כל בגלל השפה הצרפתית, שאינה דומה לאף שפה אחרת, שאינה קלה כלל וכלל, שפה בעלת אוצר מילים עצום עד שיגעון, בעלת כמויות של ביטויים ופתגמים , שפה עם דקדוק שלא יכול להיות יותר מסובך ממה שהוא. במקרה ורצית ללמוד אותה, קח בחשבון שזוהי שפה שיש ללמוד צעד אחר צעד, בסבלנות מתמדת.

שנית, ההיסטוריה והמסורת. לפעמים יש לי תחושה שלא קיים מקום בצרפת שאין בו מונומנט. נדמה שבכל מקום היה פעם אירוע בעל חשיבות לאומית או שביקר בו גדול-האומה כזה או אחר. בעיני, צרפתי אמיתי הוא זה שמכיר את סיפורה של ארצו (לא חובה כמובן שההכרות תהא עד לאחרון הפרטים), וגאה בו.

כמובן שאסור לשכוח את האופנה, שהפכה להיות אבן יסוד של ממש בצרפת. השיק, הסטייל, הפוזה - נראה כאילו הצרפתים נולדו בצעידה על המסלול. מסלול התצוגה כמובן. צרפתי אמיתי תמיד גורם לך לחשוב שהוא מטופח, מסורק, מגוהץ ומטופל, גם אם הוא הרגע התעורר או רק יצא למכולת. הגברים ילבשו ז'אקטים קלילים , יכרכו סביב צווארם צעיפים בדיוק כמו שצעיפים צריכים להיות מונחים על צוואר. הנשים, קיץ וחורף בעקבים וחצאיות מיני, יוצרות את הרושם שהכל בחיים פשוט וקליל.

מה עוד? להיות צרפתי זה לצאת גם לחופשה באוגוסט, להשאיר הכל מאחור, ובסופה להתמרמר ולזעוף בעת החזרה לשיגרה. להיות צרפתי זה להחזיק תמיד יינות וגבינה במקרר. זה באגט שמבצבץ מהתיק, זה המטרו, הביורוקרטיה, זה להתייחס במלוא הרצינות לאמנות ולאסתטיקה. להיות צרפתי זה לכבד את שכניך אבל לשמוע בכל זאת דיסק של ז'אק ברל בקולי קולות בשבת בבוקר.

למרות כל זאת, ואף על פי שאני מרותקת מהחויה הנפלאה שלי פה, אני מוצאת את עצמי מסכימה יותר עם משפט שצוטט לא מזמן באחד משיעורי הצרפתית שלי, לא זוכרת מי המצוטט המקורי " דווקא כשחייתי בחו"ל הזדהתי ביותר עם ארץ מולדתי".

?"Que signifie "être Français

Qu'est qui fait d’une personne "un vrai Français"? C’est, à mon avis, à une mystère, une question sans réponse. Car évidemment, naître en France ne suffit pas. Je crois que c'est plutôt une question de motivation.

Tout d'abord, comme la langue française est une langue qui ne ressemble à aucune autre, et elle n'est pas du tout facile. Le vocabulaire est énorme et plein d'expressions qui paraissent parfois bizarres; la grammaire ne pourrait être plus compliquée - probablement à cause des nombreux temps et modes selon lesquels on doit conjuguer. C'est une langue qu'il faut apprendre pas à pas, avec beaucoup de patience.

Deuxièmement, il y a l'histoire et la tradition. De temps en temps j'ai l'impression qu'il n'y a aucun endroit en France où ne se trouve pas un monument. Il me semble que presque partout il y avait, à l'époque, quelque d'une grande signification ou quelqu'un qui avait consacré sa vie à la nation. A mon avis un vrai Français est celui qui connaît l'histoire de son peuple (pas nécessairement chaque détail!) et qui s’en sent fier.

De plus, il ne faut absolument pas oublier la mode. La mode en France est franchement comme un de sources de la nation! Le chic, le style, l'allure – les français semblent tous nés dans un défilé, avec ce pouvoir d'être toujours à la mode. Ils ont toujours l'air d’être très bien habillés et soignés, même s'ils se sont juste réveillés 5 minutes auparavant ou sont sortis pour faire leurs cours; Les hommes savent comment il faut porter la veste ou l'écharpe à la parféction, les femmes en haut-talons et mini-jupes donnent l'impression que tout est simple et naturel...

"Etre Français" - c'est aussi partir en vacances pendant le mois d'août en oubliant tout, et bouder en étant obligé de faire la rentrée; c'est avoir toujours un bouteille du vin et quelque fromages dans le frigo; c'est revenir à la maison avec une baguette du pain dans le sac à main; c'est le Metro et la bureaucratie, c'est avoir une vraie passion de l'art, c'est respecter le besoin du calme de l'autrui mais écouter trop fort un CD de Jacques Brel le dimanche matin...

Mais pour moi, bien que je sois fascinée par tout cela, je suis bien d'accord avec une phrase que j'avais entendue autrefois. Un ancien prof de française m'a dit cette phrase dont, malheureusement je ne me l’auteur : "Pendant mon séjour en France, je me sentais pourtant, encore plus proche de mon pays".

FASHION WEEK

כשמתקיים משהו גדול, הוא קורה בפריז. שבוע האופנה לא היה ממש בראש מעייני בתחילת אוקטובר עד שהבחנתי (איך אפשר שלא) בכמות הדוגמניות שמסתובבות כאן, כמות הצלמים, ומכל הגלאם הזה. אירה אמרה לי ללכת. לא לפני שהנחתה אותי לקנות שפתון אדום בסגנון איב סן לורן. מדהים איך שאירה הזו, הנפלאה, נוטעת בי את האמונה שאפשרי לעשות משהו כזה שהוא כמעט חסר סיכוי. הרי אין לי הזמנה, לא תעודת עיתונאי ובוודאי שלא פרוטקציה. ובכל זאת ניסיתי את מזלי. ברגע של מרגוע בכניסה התחנפתי לאחראית שעמדה בפתח והיא נתנה לי להיכנס, בתנאי שאתן לה את המצלמה שלי כהבטחה שלא אצלם. הסברתי בנימוס שאת המצלמה שלי אני לא מפקידה בידיה, אבל שאני מוכנה להתחייב שלא אצלם, וכעדות נתתי לה את כרטיס הזיכרון שלי.

מזלה שהיא בתחום האופנה, בשביל צלמים, להכניס לכיס עוד כרטיס זיכרון ועוד סוללות זה ממש א-ב.

Then, we take Berlin

ברלין, בדיוק מה שחשבת.
פחות זוהרת מפריז, בצבע, במרקם, בניחוח. בפריז הכל נקי ויפה אבל צפוף. משיי אבל מכווץ. פה יש כמו שכבה דקה נוספת של משהו קרוב.

כצפוי, כשעובר מישהו מעל גיל 60 ברחוב העיניים נפתחות לי. המונומנטים מבוישים, נבוכים, והכל כאן הוא כאילו עדות למשהו שהיה, הבניה ששיכת למשטר הקומוניסטי, החומה, הכל בועט בתודעה, צועק היסטוריה. אבל ההווה פה הוא משהו. הם גדולים, הגרמנים, רחבים, עוצמתיים. לא דקיקים כמו פה. והקעקועים. והגרפיטי. ותרבות הרחוב, והבוהמה, והבירה שעולה 3 אירו.

אני מרותקת ע"י הספר "ישראלים, ברלין". כ"כ מדויקת הכתיבה שלה. ופתאום אני מזהה מישהו שהמבטא שלו באנגלית יותר מדי מוכר. תוך 10 דקות הוא כבר הוביל אותי ברחובות הקטנים והזמין לארוחת שישי עם כל החברים שלו. תבואי, תביאי גם את זה שאת מתארחת אצלו. בלופט מוטרף, בין עוד בערך 20 מוזמנים, כולם אנשי לילה, זרימה בלתי פוסקת של בירות, ואח"כ מיד למועדון.

The TAPE club

Heidestraße 1410557 Berlin, Germany 030 28484873

שם, במועדון, היה לי קצת קשה להאמין שאלי הוא פנה, הבחור הבלונדיני היפהיפה והגבוה.

ולמחרת , אחרי התערוכה של אנני ליבוביץ', שבכלל היתה הסיבה לביקור שלי (והיתה מצוינת ויוצאת דופן) לשוק הפשפשים הצבעוני והנהדר והעשיר ביותר שראיתי בחיי, ומשם איטלקיה אחת הובילה לרייב באיזו תעלה, עם הטכנו הכי עסיסי ולוהט ששמעתי.

רעש, צבע, בגדים, בירה, חשמל, עשן, סקס, קר, חם.. וואו. ברלין, עם כל המוות שהיא מייצגת, היא עיר מלאת חיים, מפתיעה, מרגשת, ובעיקר מרעננת. בדיוק מה שהייתי צריכה.

watch photos here: http://www.flickr.com/photos/tamarmosh/sets/72157616620451340

מֶרְץ, המשך בא

8.3, מייל לגיא.

אני מתגעגעת הביתה. מוצאת את עצמי מכורה לרשתות החברתיות באינטרנט, עושה שעות נוספות מול הפייסבוק. כך שנסעתי להתפתח ולגלות מה שזה לא יהיה, ובמקום אני עומדת במקום. עוד מעט אתה בא לבקר, ובשיחה עם חברה שהמליצה על מועדונים וברים היא שאלה "מה לעזאזל עשית פה במשך 3 חודשים?!". התשובה היא שהייתי בבית. ריקבון.
---------
אלו ימים של הסתגלות לשיגרה חדשה. פתאום יש לי קורס בצרפתית פעמיים בשבוע, ועבודה וסידורים, נחמד להיות עסוקה. הבילוי הקבוע שלי, אני פשוט בת 80, הוא הליכות בגני לוקסמבורג. למרות שקר, כמה יפה. השמש עושה לנו חסד ויוצאת לפעמים. כולם מוכנים לאפשרות שזו רק אשליה ושהחורף עוד יבוא לנו בהפוכה. כולם חוץ מהצרפתיות האמיתיות, יוצאות מהבית עם חצאית מיני ונעלי עקב (כאלה שאי אפשר ללבוש גרביונים איתן, ניסיתי), מעיל אביבי ופרצוף של "אני תמיד על המסלול". מסלול תצוגת האופנה כמובן. שימותו.
---------
ופתאום, חוויות. אני נחמדה פתאום, הזמנתי מישהי שעדיין לא מצאה דירה להיזרק אצלי לכמה ימים, שתיים אחרות שאין מים חמים בדירה באו כמה פעמים להתקלח. אפילו הזמנתי בערב שבת אחד כמה אנשים לארוחה אצלי. עשיתי קניות בשוק, הכנתי קדרת בשר מפוארת, באגטים, יין, הכל. היינו 5. איזה כישלון, 2 צמחונים ו2 לא שותים אלכוהול. לי, לעומת זאת, היה נהדר.
איך עושים? שליש כוס שמן זית, קילו בשר בקר חתוך לקוביות,בצל אחד גדול חתוך גס, 4 שיני שום, גמבה אחת אדומה, גמבה אחת ירוקה, 2 גזרים - כולם חתוכים לקוביות. 2 עגבניות קצוצות. כוס מרק עוף צח, כוס וחצי יין אדום, מלא פטרוזיליה קצוצה. אפשר להוסיף גם זיתים, יאמי.
איך עושים? 1. בסיר גדול וכבד מחממים את השמן, מוסיפים את הבשר ומטגנים עד השחמה. מוסיפים את הבצל והשום ומטגנים כדקה. 2. מוסיפים לסיר את הגמבה, הפלפל והגזר ומטגנים כמה דקות עד שהירקות מזהיבים. 3. מוסיפים את העגבניות, מתבלים במלח ופלפל שחור, מערבבים היטב ומבשלים 2 דקות. 4. מוסיפים את המרק והיין ומביאים לרתיחה. מכסים ומבשלים על אש קטנה ביותר 3-4 שעות עד שהרוטב סמיך. 5. לפני ההגשה מוסיפים את הפטרוזיליה, מערבבים ומסירים מהאש. מגישים עם לחם טרי לטבילה ברוטב.
---------
יומיים אח"כ, במשמרת בטיסת לפנות בוקר אני מתעוררת מטלפון מנהג ההסעה שכבר מחכה למטה. חראחראחראחרא. מזל שהספקתי לכפתר את החולצה, כי צחצוח שיניים לא ממש נראה באופק, ואני לא מקנאה בנוסעים שעמדו מולי.
יש משהו בנוסעים האלה, שבוחרים לטוס באמצע הלילה. יש את אלו שבהולים לטוס, משהו קרה. יש אנשי עסקים. יש כאלה שקנו כרטיס ברגע האחרון, כאלה שטסים עם כל המשפחה (הקהילה היהודית בפריז, תופעת טבע מהממת) וכאלה שמהססים, כי הגיעו לבד.
---------
אני מסתובבת בפריז עם הספר של יאיר גרבוז "פריז-תל אביב" ומתמוגגת. ויש תערוכות חדשות, של רוברט פרנק האגדי ושל דויד לה שאפל. וגם אני, חזרתי לצלם.

http://www.lachapellestudio.com/

www.lizkuball.com/blog/2008/05/robert-frank-and-relationships.html