פברואר הוא חודש מבאס שדורש שיתרגלו אליו. אני מתפכחת מולו, בתקווה שההתפכחות תהיה זו הפשוטה ביותר, של ההבנה שהכל יהיה בסדר גם בלי כל הדרמות. אבל מה אם אני אוהבת את הדרמות? בעיה. העיר נשארת פרושה בפניי, העיר הזו פריז, מקניטה ביציבות שלה. ואולי זה בגלל שאני לא מכאן, אבל כבר קצת כן, ובגלל שהדיסוננס הזה הביא איתו הרבה חרא לאחרונה, אני מסרבת לוותר. רודפת בכוח אחרי הטלטלות, כי אני יודעת שלמרות הכל חרא הוא הדשן הטוב ביותר. משקלו הכבד של הקור חורט בבשר, מלווה בכובדה של ההבנה שהנה, עוד שנה התחילה והיא כבר אצה רצה לה, דורשת מאיתנו להתקדם, להתבגר. זהו חודש פברואר. מתריס בבינוניותו, תמיד מקום שני, גילוי שאינו מרעיש.
אולי דווקא יהיה לי נחמד להתרגל קצת? להתרגל ולהרגיל? להתאים את עצמי ולא להתנגד? להיות מוקסמת מכל השיט הסנטימנטלי של ולנטיינז דיי, לשמוח בתובנות הקטנות של השגרה, להסתפק בחייה של עקרת בית נואשת, לשכוח איך זה להתאבד על כל משימה כאילו היא בלתי אפשרית?
איכס, רומנטיקנים
(שיואו אני כזאת ממורמרת)
אולי. אבל בינתיים אני עוד לא שם. אני כותבת והעולם הערבי בוער, דווקא עכשיו, דווקא בפברואר מהפכות משתוללות מכל עבר. זה לא אצלי, הצמיגים הבוערים נזרקים רחוק מדירתי בפריז ומבית הוריי בתל אביב, ואני חושבת אם רק כשאנחנו בסכנה של ממש אנחנו מסוגלים להתעורר מהתרדמת, מקווה שהתשובה שלילית. מתוך ההווה המתחבט והמתלבט שלי אני מקשיבה לאלבום החדש של פולי ג'ין שלראשונה נוגעת וזועקת פוליטיקה, ואני שואלת את עצמי בהווה מה יגידו בעתיד על איך שהיה בעבר. ככה זה בפברואר.
