לאורך שנים היו נכנסים מֶתֵי הרפוקבליקה הצרפתית ובני משפחותיהם בעד דלתות הכניסה המערבית של מבנה אדיר מימדים, בארונותיהם ובמרכבותיהם, להסדיר את ענייני הקבורה ולצאת בשיירת מכובדת ללוויה בבית הקברות. מהכניסה המערבית, הנעימה יותר, שם נמצאו משרדי המנהלה, חנויות הנרות, מסדרי הפרחים ומעצבי המצבות. בצידו המזרחי של המבנה הענק, סוג של בית חרושת להלוויות, שנחרט בזיכרון העירוני כחלק בלתי נפרד מהמוות עצמו, עבדו וחיו בהפרדה כמעט מוחלטת הקברנים, נהגי המרכבות, רופאי הסוסים ושאר הפועלים בבית החרושת העצום הזה (כ30 אלף מטר רבוע). המבנה שנקרא, כמה קל, "104", משום מיקומו בשדרת אוברויליה מס 104, נסגר בסוף שנות ה90 וקם לתחיה לפני שנתיים.
ועוד איזו תחיה! ראש עיריית הרובע ה19 חבר לראש עיריית פריז ויחד נלחמו בשיניים כדי שהמקום יקבל סטטוס של ראוי לשימור. מלאכת השיפוץ נערכה לפי התכנון הארכיטקטורי ההיסטורי - תקרות גבוהות מזכוכית וחלוקה סימטרית של החללים והמזדרונות. אם נזכרתם במוזיאון האורסיי (שבמקור היה תחנת רכבת, ונבנה על פי אותם קוים מנחים של מבני ציבור מהמאה ה19) לא טעיתם, אלא שב104 אין עיטורי זהב ולא פנסיונירים במדי מוזיאון שמבקשים להיות בשקט. אז מה, בכל זאת, יש פה? מרחב המשלב בין מרכז קהילתי ללוקיישן ליוצרים בסצנת האמנות העכשוית. חצי מתנ"ס חצי גלריה, ישאל הישראלי הטוב? חלילה, יענה הפריזאי בבהלה שרמנטית! האמנים שבאים לכאן לתקופת שהיה מוגבלת נבחרים ע"י ועדת קבלה מקורית משהו, הכוללת נציג מהשכונה ואוצרי גלריה מן המניין. מטרתם אינה רק להציג, אלא ליצור בין קירותיו של המבנה הייחודי. התנאי היחיד המוצג בפניהם לאחר קבלתם הוא לחשוף בפני כל עוברי האורח את תהליך היצירה.
ביום רגיל, שיטוט במתחם יכלול ביקור בחנות הספרים, תקרתה פלורסנטים תלויים, או בחנות היד השניה שבאמת ה-כ-ל בה למכירה (לא, לא יקר וכן, יש משלוחים). בבית הקפה החבוי מגישים, תודה לאל, גם עוגיה וכוס מים ליד האספרסו. בקומה הראשונה בוודאי ניתקל באמנית מזדמנת, שבדיוק עובדת על מיצג קונספטו-טרנסאטלנטי ו"חייבת לצאת לעשן סיגריה לפני שאני מתעלפת", ובחזרה בקומת הקרקע נעבור רק ליד מתחם הילדים, שעוצב כדי לספק חויה עוטפת למשפחות מהרובע שבאות לקבל ייעוץ משפחתי (העובדים הם מטפלים ביצירה, כמובן). יש גם מסעדה שמחליפה תפריט פעם בשבוע, כל פעם בהתאם למורשת הגסטורונמית של אחד מ30 הלאומים השונים החיים ברובע הצבעוני הזה. ואכן קשה להתעלם מהצבעוניות הזו, הניכרת בכל, החל מאמני הסצנה והבובו'ז (בורגנים בוהמיינים), שלצידם יושבים ותיקי השכונה ובני הנוער שלה, אלה עם הסיגריות והראפ הצעקני ברמקול של הסלולארי. אלו הם בדיוק הקונטרסטים הייחודיים של המקום, שהופכים אותו לאותנטי וכן כל כך.
מעבר לאטרקציות הקבועות, הלו"ז משתנה אחת לשבוע. הפעילות רגועה יחסית בינתיים, מפגש סופרים כזה או אחר, סדנאות היפ הופ לציבור הרחב, שיתוף פעולה עם רדיו מקומי. אבל עם פרוץ 2011, כתוספת לפעילות השוטפת, מתוכננים פסטיבלים פה, פתיחת תערוכה אינטאקטיבית שם, הופעות מכל במה וקונצרטים, אירועים מסוג אלה שנכללו בתקופת השקתו החגיגית של המקום, שזימנה להאב הזה אלפי אנשים, ביניהם שמות כמו הטריפ-הופר הבריטי טריקי ומעצב העל פיליפ סטארק. לא פחות
העוצמה של ה104 היא ללא ספק במקום עצמו. המרחב העצום מאפשר קצת חופש מהצפיפות הדחוקה (והנהדרת, בעיני רבים) האפיינית לפריז. שילוב האמנות בקהילה רלוונטי דווקא ברובע זה, דווקא כדי להזכיר שפריז יודעת להיות גם כזאת: צבעונית, מעיזה, מקורית, גם כשזה קורה הרחק מהשיק המוכר וממלכודות התיירים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה