באופן די מוזר, את כנרת רוזנבלום, "הפריזאית", פגשתי רק לאחר חזרתה לארץ. הבלוגרית שהיתה ל"פרסונה" בחייהם של הישראלים המגיעים לכאן, מי לתייר ומי להישאר, חזרה למולדת. ההצעה שלי היתה בכלל תמונה משפחתית לכבוד סופה של תקופה. אבל כהרגלי איחרתי את המועד. במקרה, מועד ביקורי בארץ היה לא רחוק. הצעתי לשנות קצת את הקונספט, תמונה משפחתית לכבוד החזרה החגיגית. והמטלטלת. תשובה חיובית.
התקבלתי לבית המשפחה בזרועות פתוחות. הם בלבוש הולם, אני מזיעה לאחר נסיעה באפניים עם שתי המצלמות. הבנות המקסימות פתחו בפני את דלת הדירה, ההכרות נערכה בחופזה כי לא היה יותר מדי קרח לשבור, ודי מהר עברנו לשלב הצילומים. החלטנו לצלם "בין הארגזים", הרי הם רק נחתו, הדירה עדיין לא כמו שהיא תיראה בסופו של דבר. המזרונים עוד ארוזים בניילונים, הרהיטים עוד לא מורכבים. פריז-תל אביב. איזה הבדל. האור כ"כ ישראלי, הדירה תל אביבית למהדרין, מזג האויר לא משאיר מקום לדמיון, אבל החיוך למצלמה יוצא רק בלוויית ה-OUISTITI (הורסיה הצרפתית לצ'ייייייז האמריקאי). ואני תוהה איך זה ככה לסגור את הבסטה, מה מעמודי התווך של "שם" (שבשבילי הוא "כאן") נשאר, מה נטמע עמוק באישיות, במה טורחים להיאחז בכוונה ומאידך, מה מתמסמס, מה מאבד חשיבות, מה נשכח.
היום, אגב, היא כותבת מתל אביב. http://parisait.com/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה