Exposition Dreamlands, Centre Georges pompidou, Paris 5.5-9.8.2010
התערוכה Dreamlands בפומפידו חוקרת את הגישה של האמנות לכל מה שנכנס תחת ההגדרה תרבות הבילוי. האם הרחבת המושג הזה מעידה על צורך חברתי לברוח? התערוכה נפתחת בהצגת גלויות הזמנה ופריטי פרסום ממגרשי השעשועים של שנות ה50 וה60, מלווים במוזיקת שמזכירה את נעימות הסרטים של וולט דיסני. ברור. בחדר הראשון הצופים מתנסים בחוויה משעשעת, מפתה להיכנס לעולם דמיוני, לארץ החלום. מדהים לראות איך הכל קשור אחד לשני. במאה ה20, כל זרמי האמנות בעצם נמנעים מליצור בהתאם לקוי המתאר המציאותיים. סוריאליזם, קוביזם, דאדא, כולם רוצים להתרחק כמה שיותר מהמציאות, ליצור עפי ההתרשמויות הסובייקטיביות של האמן. האינדיבדואליזם מתחזק ככל שהחברה שוקעת בתקופה דרמטית מבחינה היסטורית - מלחמות עולם, משטרים טוטאליטריים, גזענות, רצחי-עם.
Martin Parr / Quel mondeהתערוכה נוגעת בנושא המציאות החלופית. תרבות הפנאי, פארקי שעשועים, ערים מיניאטוריות.. הכל כאילו מתעצב ע"י החלומות הכי פרועים, פרי מוחם הארכיטקטורים של המציאות. בחברה, בפוליטיקה, בעיצוב, בתרבות וכ'ו. להמציא את מה שלא קיים. למה לא? איזה בלאגן. אם חשבתי קודם שמגוון בלתי נגמר לטעמי יוגורט זו הגזמה, התערוכה הזאת מבליטה את הכמות המבלבלות של הקיים. עד כדי כך, שהשאלה המתבקשת היא מה ניזון ממה? הגבול בין המציאות לדמיון מתערער.
kwong chi tsengהחוייתי, המבדר, הפנטסטי, החדש - כל אלה הופכים למוצדקים, בעוד שהחיים עצמם נהפכים דלים, פונקציונאליים בלבד. הקלות הבלתי נסבלת? כנראה. ותודה למרכז פומפידו שהביאנו עד הלום.
Stéphane Couturiere 2005
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה