אני לא יודעת למה אני כותבת פה, בדף השיתוף האינטרנטי הזה. סוג של יומן, אגירה מסודרת של הזכרונות מפריז, שיהיה. בלוג? לאחרונה אני פחות מתכווצת למשמע הכותרת המפלילה. בדקתי. ויקיפדיה אומרת שבלוג הוא יומן רשת אישי שתוכנו חשוף לקריאת גולשים אחרים ברשת, העוסק בחוויות ורשמים. יחי הניו-אייג'.
האסימון לגבי הבלוג נפל לי כשהרגשתי דחיפות עצומה לכתוב על הביקור במוזיאון רודן, על החוויה האינטימית-משהו ההיא. במוזיאון רודן אין שום דבר מרוחק. אחרי כמעט שנתיים בפריז, בושה וחרפה שמעולם לא הייתי במוזיאון של המאסטר שהוא הבייסיקס של הפיסול. לילה לפני דפדפתי קצת באינטרנט, וגיליתי, למרות החומרים היבשושיים על רודן, כתבה אחת על קאמיל קלודל, הפסלת, שהיתה גם הפילגש של המאסטר. וכאן העניינים קיבלו טוויסט עסיסי. מי ידע? מסתבר שזה סיפור די מוכר, רומנטי, סוער, כמו שאנחנו אוהבים. היא - פסלת צעירה ונועזת, מסחררת אותו - פסל המבוגר ממנה ב20 שנה, התקופה פריז של תחילת המאה ה20. קלאסי. רק צפוי שעשו מזה סרט בעיצומן של האייטיז המהבילות.
העניין בחויה הזו של רודן, היא תחושת הביתיות שהציפה אותי לכל אורך ההתעסקות בה. אולי כי אני ילידת שנות ה80, אולי כי ז'רארד דפרדייה מהסרט עדיין לא כזה שמן כמו שהוא היום. אולי כי הפיסול עצמו, שאינו המדיום החביב עליי בדרך כלל, השאיר עלי רושם מטלטל. אולי כי המוזיאון קצת מלוכלך, אולי כי כמות העבודות המוצגות היא עצומה, תזכורת לכך שכדי להפוך ל"מאסטר", צריך לעבוד, אין אפס.
ואולי כי אחת לזמן, תודה לאל, וואט יו סי איז וואט יו גט. קאמיל קלודל נפגעה מרודן, שבחר להישאר עם אשתו, עד עמקי נשמתה. אז היא פיסלה את זה. בלי גחמות של חידוש במפגש עם החומר, בלי פלצנות מרוקחת של האמנים בני דורה. זה שאנחנו מתייאשים מלנסות להבין אותו בביקור תמים במוזיאון, לא משנה איזה. צריך להיות אדיוט כדי לא להבין את הישירות של הפיסול הזה. תשוקה, קנאה, יצירתיות ללא גבול, דיכאונות, שתיה מופרזת, אלה היו סיפורי חייה של מי שנשלחה ע"י אחיה, מחזאי מהולל שמערכת היחסים שלו איתה היתה קצת קריפית, למוסד לחולי נפש והרקיבה בו, לבד לגמרי, 30 שנים, עד יום מותה.
הנה הכתבה, אגב: http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/850/081.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה