Vraiment tout petit..

And there was it. An exhibition of my photo works. In Paris. Really, nothing big. But yet, it was great. Thanks everyone for showing up. It felt good.

Le Style

מתישהו בכיתה ה' החלה מערכת היחסים שלי עם פייט מונדריאן. המורה לציור הביא כמה אילוסטרציות שלו לשיעור והורה לצייר בהשראתו. לא ככ הבנו מה פשרו של השיעור המוזר, אבל בהיותינו פספוסים בני 11 בלבד, זרמנו עם זה.

מונדריאן הוא אחד מהחשובים ביותר בין ציירי המאה ה20. ממקימיו של הזרם האבסטרקטי באמנות המודרנית שהשפיע כמעט בכל תחומי החיים הויזואליים: באמנות, בארכיטקטורה, בסגנון.

הוא היה אדם פשוט, בודד מאוד, שהשקיע את חייו בציור. תחילת דרכו היתה בציורי טבע דומם פשוטים ולא בולטים מי יודע מה. מושפע מזרמי התקופה, חוקר את טיבם של הצבעים החיים, של משיכות המכחול הגסות. יצירותיו המוקדמות לא מעידות ולו במעט על יצירתו המופשטת החכמה כל כך אליה הוא יגיע בהמשך, ושאף חוקר אמנות מתחכם לא יגיד לי אחרת.

היתה לו תקופת מעבר מסוימת, שלאחריה, בהגיעו פריזה, פגש את פיקאסו ובראק ונדהם מהיכולת שלהם להטיל ספק בקיים, להתמרד נגד מסורות האמנות הקיימות. אין ספק שהאמנים האלה היו מרכז היקום של כל מה שזז באמנות באותה תקופה, אבל תשומת הלב שלי דווקא הוסבה לעניין אחר: אז, כמו גם היום, עניין המעגלים החברתיים הוא הוא שמשנה משהו. הימצאותך במעגלים החברתיים הנכונים, זה מה שמשנה.

ציור של מונדריאן בתקופתו הקוביסטית. לא אפייני.

ואז מה? בשנות ה20 של המאה שעברה הכל מתחיל בשביל מונדריאן. הוא מייסד את תנועת הניאו-פלסטיסיזם ב1920 מתוך חיפוש מתמיד אחר קו אחיד, אחר צבעי היסוד, כל זה מתוך אמונה בכוחן של הצורות הויזואליות לכונן סדר חיים חדש, ובשאיפה לקחת הכל צעד אחד אחורנית, אל היסודי, המופשט, ובכך למעשה, להתקדם.

לא מזמן, בחור שאני תופסת ממנו הרבה בכל הנוגע למרחב ידיעתו התרבותית-אמנותית, אמר לי שהוא היה בתערוכה של מונדריאן ו"השתעמם". נחרדתי. משעמם? ההתמדה של מונדריאן, הרפטטיביות שלו, היא מרתקת. שלא כמו פיקאסו או דאלי, שהיו כוכבים עולים בשמי האמנות באירופה ושהיצירה שלהם היתה פומפוזית משהו, ביצירה של מונדריאן, יש משהו ככ צנוע, חרוץ, מסקרן. התערוכה המוקדשת לו במרכז פומפידו מאפשרת לסקור מקרוב את מה שהוא עבד עליו כל חייו, מה שהיום נמצא בכל מקום.

היצירה של מונדריאן משפיעה כל כך, שכבר שכחנו שהוא בעצם המציא אותה. הקוים הישרים, הגיאומטריים, ששואפים לכונן פשטות היסודית בכל, אלה הן הנחות היסוד שלו. מדהים לראות איך מה שהיה פעם אוונגארדי היום נחשב יומיומי. מונדריאן היה מדור המייסדים של התנועה שהביאה את הבאוהאוס בארכיטקטורה, את העיצוב המבוסס על צורות גיאומטריות, אפילו את הזרמים המופשטים הראשונים בצילום. הוא טרח להזכיר לכולם שגם בין הצורות הבסיסיות ביותר מתקיימת מערכה, שאפילו בין קו אנכי וקו אופקי קיים קונפליקט, ושזה אומר משהו, שזה חייב לשקף משהו על כל מערכת יחסים בעולם האמיתי, ולו זו הפשוטה ביותר.

Exposition Mondrian / De Stijl

Centre pompidou, 1 Décembre 2010 - 21 Mars 2011

הצלחתי!

הצלחתי. הצלחתי להיכנס לתערוכה של Basquiat במוזיאון לאמנות מודרנית. שום מושג למה לא קניתי כרטיס מראש, אחרי שבפעם הראשונה ראיתי את התור ונסוגתי ובפעם השניה ראיתי אותו ונכנסתי פשוט לPalais de Tokyo. בנסיון השלישי והאחרון, לאחר עמידה של חצי שעה שבמהלכה האצבעות ברגליים כבר התחילו לאבד תחושה, נכנסתי. רק זה ראוי לציון. ואז - הוא מופיע.

אין איך לתאר אחרת את תצוגת העבודות של באסקיאט. זו הופעה, שואו, נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. באולם שלפני הכניסה תלוי ציור ענק מימדים, שמעורר תמיהה: כל כך צעיר וכבר כזה גודל? יש כאן איזו מגלומניה? אולי, אבל זה לא משנה. באחת הכתבות שקראתי עליו (כי הן בכל מקום, קיימת איזה היסטריה איתו בעיר) הכריזו שלולא מת ממנת יתר בגיל 27 (הרך), היה לפחות הפיקאסו של דורינו. והוא אכן, מצייר בלי להפסיק, אי אפשר להישאר אדישים לכמויות העבודות שלו, לפשטות הכל כך חכמה של כל אחת מהן, כזו שמטרידה ודוחה קצת את הצופה, אבל גם מושכת עוד ועוד, רק תנו לי עוד.

Basquiat au Musée de l'art modérne de la ville de Paris, 15 Octobre 2010 - 30 Janvier 2011

DreamLands

Exposition Dreamlands, Centre Georges pompidou, Paris 5.5-9.8.2010

התערוכה Dreamlands בפומפידו חוקרת את הגישה של האמנות לכל מה שנכנס תחת ההגדרה תרבות הבילוי. האם הרחבת המושג הזה מעידה על צורך חברתי לברוח? התערוכה נפתחת בהצגת גלויות הזמנה ופריטי פרסום ממגרשי השעשועים של שנות ה50 וה60, מלווים במוזיקת שמזכירה את נעימות הסרטים של וולט דיסני. ברור. בחדר הראשון הצופים מתנסים בחוויה משעשעת, מפתה להיכנס לעולם דמיוני, לארץ החלום. מדהים לראות איך הכל קשור אחד לשני. במאה ה20, כל זרמי האמנות בעצם נמנעים מליצור בהתאם לקוי המתאר המציאותיים. סוריאליזם, קוביזם, דאדא, כולם רוצים להתרחק כמה שיותר מהמציאות, ליצור עפי ההתרשמויות הסובייקטיביות של האמן. האינדיבדואליזם מתחזק ככל שהחברה שוקעת בתקופה דרמטית מבחינה היסטורית - מלחמות עולם, משטרים טוטאליטריים, גזענות, רצחי-עם.

Martin Parr / Quel monde

התערוכה נוגעת בנושא המציאות החלופית. תרבות הפנאי, פארקי שעשועים, ערים מיניאטוריות.. הכל כאילו מתעצב ע"י החלומות הכי פרועים, פרי מוחם הארכיטקטורים של המציאות. בחברה, בפוליטיקה, בעיצוב, בתרבות וכ'ו. להמציא את מה שלא קיים. למה לא? איזה בלאגן. אם חשבתי קודם שמגוון בלתי נגמר לטעמי יוגורט זו הגזמה, התערוכה הזאת מבליטה את הכמות המבלבלות של הקיים. עד כדי כך, שהשאלה המתבקשת היא מה ניזון ממה? הגבול בין המציאות לדמיון מתערער.

kwong chi tseng

החוייתי, המבדר, הפנטסטי, החדש - כל אלה הופכים למוצדקים, בעוד שהחיים עצמם נהפכים דלים, פונקציונאליים בלבד. הקלות הבלתי נסבלת? כנראה. ותודה למרכז פומפידו שהביאנו עד הלום.

Stéphane Couturiere 2005

Timeout Paris - Souvenirs I collect

None of the photos are mine. Terribly sorry

Lucian Freud at Centre Pompidou

Exposition YSL au Grand Palais

Lisette Model au Jeu de Paumme

Willy Ronis au Musée de la Monnaie de Paris

Chinese Man making me dance

International, 5/7 Rue Moret 75011

Restaurant Robert et Louise

I ate it all at 64 rue Veille du Temple - 75003

Eat there, and have some wine while doing so

Le Pré Verre, 19 Rue du Sommerard 75005

Mama Shelter restaurant inside the

Philippe Stark's Hotel in Paris, 109 Rue de Bagnolet 75020

Coulée Verte

סוג של "סוד הגן הנעלם" במרכז הרובע ה12

"Dynasity"

Super cool exposition

Palais de Tokyo, 13 avenue du Président Wilson 75016

Baryshnikov came to dance in Paris

Théâtre de la Ville, 16 Quai de Gesvres, 75004

Fête de la musique 21 Juin Paris 2010

לא רק לצעוק הוא יודע

גם לקלל, לכאוב, לרגש, לשתות, לגעת. אדוארד מונק הוא אמן שמוכר באופן כמעט בלעדי בשל יצירה אחת בלבד, "הצעקה" מ1893. היצירה הזו, מהרגע שרואים אותה, אפשר לנחש בדיוק מה היא אומרת. רוב הסיכויים שכל בן 16 על הגלקסיה "נוראאא מתחבר ליצירה הזאת". וגם בלי שיעורי תולדות האמנות של כיתה ט אפשר די בקלות לנחש מהו האקפרסיזם, עוד אחד מבין מילות ה"יזם" שאף אחד לא באמת יודע מה המשמעות שלה, אבל אם נרצה להישמע מתוחכמים נוכל לחרטט שזוהי "דרך בהבעת תגובתו של היחיד כלפי החברה", "רפלקציות של האמן על סביבתו האנושית" וכדומה.

מזל שהפינקוטק בפריז נותן לנו קצת יותר מזה ומציג רטרוספקטיבה המוקדשת לאדווארד מונק. משוגע לגלות כמו מיוחד ומגוון עולם היצירה שלו. עצוב ללמוד שאותה צעקה היתה רק חלק קטן מרצף של יצירות ככ דרמטיות, חשובות, מעניינות וכאילו בכוונה לא מוכרות. כאילו מישהו ניסה לגונן עלינו, האנשים הפשוטים, מהיָגון הזה. זה אמן שכל חייו היו מסכת דרמטית קיצונית: שכול, אבל, שיגעון, טירוף, סקס, מרד במוסכמות החברתיות, דחפים בלתי נשלטים, דכאונות.

ברור שהוא נהפך לאמן. ועוד איזה. היצירה שלו מגוונת, רחבה, מקורית ונוגעת. לא רק טירוף קיצוני, גם שלווה ונוחות, גם מוכר וזניח. והכל ברגישות גאונית, מטרידה, מטלטלת, מדויקת להפליא.

"Il nous faut peindre des gens vivants, des gens qui respirent, sentent, souffrent et aiment"
Edvard Münch

L'anti-cri, Exposition à la Pinacothèque de Paris 19.2.2010 - 8.8.2010

מעניין? יופי! http://www.snopi.com/enc/values/value1128.asp