כשמתקיים משהו גדול, הוא קורה בפריז. שבוע האופנה לא היה ממש בראש מעייני בתחילת אוקטובר עד שהבחנתי (איך אפשר שלא) בכמות הדוגמניות שמסתובבות כאן, כמות הצלמים, ומכל הגלאם הזה. אירה אמרה לי ללכת. לא לפני שהנחתה אותי לקנות שפתון אדום בסגנון איב סן לורן. מדהים איך שאירה הזו, הנפלאה, נוטעת בי את האמונה שאפשרי לעשות משהו כזה שהוא כמעט חסר סיכוי. הרי אין לי הזמנה, לא תעודת עיתונאי ובוודאי שלא פרוטקציה. ובכל זאת ניסיתי את מזלי. ברגע של מרגוע בכניסה התחנפתי לאחראית שעמדה בפתח והיא נתנה לי להיכנס, בתנאי שאתן לה את המצלמה שלי כהבטחה שלא אצלם. הסברתי בנימוס שאת המצלמה שלי אני לא מפקידה בידיה, אבל שאני מוכנה להתחייב שלא אצלם, וכעדות נתתי לה את כרטיס הזיכרון שלי.מזלה שהיא בתחום האופנה, בשביל צלמים, להכניס לכיס עוד כרטיס זיכרון ועוד סוללות זה ממש א-ב.
