André Kertész au jeu de paume
du 28 septembre 2010 au 06 février 2011
כנראה שהמיתוג הוא אכן הכלי החשוב ביותר במקצוע. לולא כך, איך ניתן להסביר את נפקדותו של אנדרה קרטץ מהכותרות של רשימת הצלמים המשפיעים והחשובים ביותר במאה ה20? אולי אני מגזימה, אבל יש משהו מרתיע בעובדה שצניעותו של הצלם השאירה אותו באפלה יותר מאשר הזניקה אותו לאור הזרקורים. ההכרה שהוא זכה לה הגיעה כנראה באמת בזכות הכנות של יצירותיו.
הרטרוספקטיבה שמוקדשת לו בז'ו דה פום מציגה לא פחות מ7 עשורים של צילום בעל אופי יחסית אחיד ומובהק למרות השינויים שחלו על חייו של קרטץ במיקום, בתקופה, בנושא ובאירועי החיים. חשוב לציין שהתערוכה קשה לצפיה בחלק הראשון שלה. לא כי תוכן התמונות וולגארי, אלא כי הן פשוט פיציות, וכמות האנשים במקום מגבילה את היכולת להתקרב. שוב אני כועסת על המוזיאון. לא מתאים להם, כאן בז'ו דה פום, לזלזל בצופיהם. אבל כנראה שזה חלק בלתי נפרד מאופיו של הצלם. הוא מצלם את מכריו ואת קרוביו, התמונות תמיד אישיות, פשוטות, קטנות. ומאידך, הקומפוזיציות מדויקות, קסומות כמעט ותפיסת הרגע שלו היא טוטאלית, לא משנה איפה או מתי.
כשהוא מגיע לפריז הוא נשאב מיד לברנג'ה של הסוריאליסטים ומצלם - מקורי משהו - לא אותם, אלא את חדרי האמן שלהם. זו בחירה נהדרת שמוכיחה הבחנה דקה ורכה בין העיקר לתפל. בשלב מסוים צדים אותו למגזין vu הנחשב, ושם הוא מקבל במה נהדרת להציג את סגנונו הייחודי. מי עוד בוחר להציג את מיס פרנס ע"י מדידת גודל האזניים שלה? כנראה שאף אחד. הוא מבלה 11 שנים בפריז, מתעצב בה, ועובר לארה"ב, לחיות שם את מרבית שנותיו ו..להתנוון. כמה עצוב. הוא לא מוצא את עצמו באמריקה (קשה להאשים אותו) ולא זוכה בה להכרה. מבקרים אותו שם שהוא מצלם "סיפורי מדי", לא מספיק קצר וקולע. בטח זה עשה לו טוב, הביקורת הזו, לצלם שמצילומיו עולות הרכות והרגישות האינסופית.
כדי לשמור על עבודה קבועה הוא תיעד בתים וגינות של סלבס, וראה את זה כמכירת הנשמה לשטן. הוא נכנס לדיכאון, הצילומים שלו מניו-יורק צועקים בדידות ויגון. במזל, ואולי בחסד, לאחר יציאתו לגמלאות הוא מקבל הזדמנות לשוב לפריז, ולקום בה לתחיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה