בכל פעם שמתקיים בעיר יריד אמנות אני מתרגשת עד עמקי נשמתי, עומדת בהיכון עם העכבר על הרובריקה המתאימה לרכישת הכרטיסים מראש, צוהלת ושמחה. עם הfiac ההתרחשות היתה קצת שונה. הfiac - foire internationale d'art contemporain, היריד הבינלאומי לאמנות בת זמננו, שהחל את דרכו לפני כמעט 40 שנה בתור התקבצות תמימה של אמנים וקניינים, הפך לאחד מהאירועים הכי חשובים ונחשבים בלוח השנה של עולם האמנות.
לא זוכרת מי האמן שיצר את "איש הספגטי" הענק הזה. אבל הוא גאון, והוא קרע אותי, ובעודי מתפוצצת מצחוק היו כמה פפפףים שכוונו במיוחד אליי, מה שרק הצחיק אותי עוד יותר, הכבדים האלה, שייחנקו (ואם אפשר, מספגטי)
ואולי המיתוג שלו קצת יצא מפרופורציות? כרטיס לכניסה חד פעמית ב25 אירו? (אני קונה שני זוגות נעליים במחיר הזה!) גם קביעת מפגש לקפה הפכה למשימה בלתי אפשרי במהלך חודש אוקטובר, וזה לא שכל מי שאני שוהה במחיצתם הוא מנהל גלריה, ממש לא, אבל בכל זאת, קשור איכשהו, ולכן לא זמין בעליל.
האמנית Orlan בז'אקט אפנתי, מתבוננת ביצירה מימין, מאת Stefan Nikolaev. מגלומניה?
העיר אחוזת תזזית. השגתי כרטיס שאיפשר לי כניסה ללא עמידה בתור (תודה, תודה, ושוב תודה על כך) והגעתי לגראנד פאלה מוכנה, מזומנה ומלאת ציפיה. אבל חוץ מ"עוד יריד" אין לי הרבה מה להגיד. דבר אחד הוא להודות על הזכות שנפלה בחלקי לגור פה ולבקר באופן תדיר באירועים שכאלה. דבר אחר הוא לקפצץ בעליזות בין מסדרונות הגלריות המציגות, למלמל "אוווו" ו"ווואאאההה" חסרי פשר מדי דקה ולצקצק בעצבנות כלפי מי שנתקע בך עם התיק שלו מרוב שאי אפשר לזוז בצפיפות הזו.
Ando Wekua 2010
Catherine Opie / Raniela 2009
שמירה כבדה על עבודה המוצגת למכירה של ג'אקומטי. מעניין מי קנה
ובין אמן בן זמננו אחד לאחר, גם דיאן ארבוס אלילתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה