What a woman

Nancy Spero au Centre Georges Pompidou, 13 Octobre 2010 - 10 Janvier 2011

"התערוכה קולטת את התפתחות היצירה הייחודית של ספארו, חופשיה וחזקה, בתוך מהלכה הכרונולוגי". זוהי שורת הסיכום בדף המידע לתערוכה של ננסי ספארו בפומפידו. חייבים להודות שזהו משפט שנשמע כאילו נחצב הרגע בברזל לוהט.

הכניסה לפתיחת תערוכה בפומפידו היא מרוממת נפש. המקום הענק הזה, שבשעריו נכנסים אלפים, אם לא רבבות של אנשים ביום, נהיה למשך רגע קצר שלך בלבד.

עולים לקומה 4. כן, קומה 4 היא אינה קומה 6, מה שאומר שהרטרוספקטיבה המוקדשת לננסי ספארו לא מוצגת בקומה שבה מוצגות התערוכות המוקדשות ל"גדולים באמת". אולי בגלל היותה אישה המחוברת ככ לתנועה הפמיניסטית היא קיבלה את החלל בקומה של התערוכה Elle. אולי בגלל שכמות העבודות לא עצומה, אולי בגלל שהעבודות עצמן לא גדולות. זה לא משנה. איפה שהיא לא תהיה מוצגת, ננסי משדרת עוצמה. עוצמה כזו שיש לשתיקה רועמת, עוצמה של מחאה, עוצמה של כל מה שהוא נכון וכנה.

Nancy Spero / Israeli women soldiers

העבודות מוצגות כאילו על גבי פס אחד לאורך שני האולמות הגדולים שמתחברים ביניהם. שורה של ריבועים המשובצים אחד אחרי השני, משולבים למופת. הצבעים החזקים שלה אינם וולגאריים, הסמלים, על אף היותם אלימים, אינם אקסצנטריים. ננסי חיה ויוצרת בקשב מלא לסביבתה הקרובה, לתקופה ולאירועים הסובבים אותה, בין אם אלה הם זרמים חדשים באמנות או מלחמת ויטנאם. ההדפסים שלה מהממים, מקרוב ומרחוק, מלאי רוח קרב של אישה מפוכחת. נכון שחלק מהעבודות שלה לא היו לטעמי. בחלק אחר של התערוכה הוצגו רישומים ילדותיים ומריחות סתמיות של צבע על גבי נייר שהזכירו לי לא יותר מאשר כתמים של חרא על גבי נייר טואלט. אבל בהסתכלות רחבה על האמנית זיהיתי דמות שגרמה לי לתחושה עמוקה של הזדהות. הזיקה שלה למקום, לתקופה, לדיאלוג עם מה שקורה בעולם, היא בעיני הרבה יותר רלוונטית מאשר נקודות מבט סופר-פרסונאליות של אמנים היום. אצל ננסי היתה לי תחושה שבמקום להתבונן על החיים בהסתייגות, היא מסתערת עליהם, עם מה שיש לה היא תנצח.

always look up

הסתכלי תמיד למעלה, ילדתי. התגברי על הפחד. הוא ישתק אותך, יעצור אותך מתנועתך, יהפוך כל פרי בשל לרקוב מן היסוד. המשיכי לנוע, לא משנה לאיזה כיוון. העיקר לא לדרוך במקום. ההווה אולי לא קיים, אבל מציאתו אפשרית.

* תמונה זו ועוד 3 אחרות שכבר הועלו כאן לבלוג היו חלק מסדרה שהצגתי בתערוכה Motion Still שאצרה והפיקה והקימה ועשתה במו ידיה חברתי הגאונה אירה, והתקיימה ב13 בנובמבר בסטודיו נעים ביפו.

One is the loneliest number

André Kertész au jeu de paume

du 28 septembre 2010 au 06 février 2011

כנראה שהמיתוג הוא אכן הכלי החשוב ביותר במקצוע. לולא כך, איך ניתן להסביר את נפקדותו של אנדרה קרטץ מהכותרות של רשימת הצלמים המשפיעים והחשובים ביותר במאה ה20? אולי אני מגזימה, אבל יש משהו מרתיע בעובדה שצניעותו של הצלם השאירה אותו באפלה יותר מאשר הזניקה אותו לאור הזרקורים. ההכרה שהוא זכה לה הגיעה כנראה באמת בזכות הכנות של יצירותיו.

הרטרוספקטיבה שמוקדשת לו בז'ו דה פום מציגה לא פחות מ7 עשורים של צילום בעל אופי יחסית אחיד ומובהק למרות השינויים שחלו על חייו של קרטץ במיקום, בתקופה, בנושא ובאירועי החיים. חשוב לציין שהתערוכה קשה לצפיה בחלק הראשון שלה. לא כי תוכן התמונות וולגארי, אלא כי הן פשוט פיציות, וכמות האנשים במקום מגבילה את היכולת להתקרב. שוב אני כועסת על המוזיאון. לא מתאים להם, כאן בז'ו דה פום, לזלזל בצופיהם. אבל כנראה שזה חלק בלתי נפרד מאופיו של הצלם. הוא מצלם את מכריו ואת קרוביו, התמונות תמיד אישיות, פשוטות, קטנות. ומאידך, הקומפוזיציות מדויקות, קסומות כמעט ותפיסת הרגע שלו היא טוטאלית, לא משנה איפה או מתי.

כשהוא מגיע לפריז הוא נשאב מיד לברנג'ה של הסוריאליסטים ומצלם - מקורי משהו - לא אותם, אלא את חדרי האמן שלהם. זו בחירה נהדרת שמוכיחה הבחנה דקה ורכה בין העיקר לתפל. בשלב מסוים צדים אותו למגזין vu הנחשב, ושם הוא מקבל במה נהדרת להציג את סגנונו הייחודי. מי עוד בוחר להציג את מיס פרנס ע"י מדידת גודל האזניים שלה? כנראה שאף אחד. הוא מבלה 11 שנים בפריז, מתעצב בה, ועובר לארה"ב, לחיות שם את מרבית שנותיו ו..להתנוון. כמה עצוב. הוא לא מוצא את עצמו באמריקה (קשה להאשים אותו) ולא זוכה בה להכרה. מבקרים אותו שם שהוא מצלם "סיפורי מדי", לא מספיק קצר וקולע. בטח זה עשה לו טוב, הביקורת הזו, לצלם שמצילומיו עולות הרכות והרגישות האינסופית.

כדי לשמור על עבודה קבועה הוא תיעד בתים וגינות של סלבס, וראה את זה כמכירת הנשמה לשטן. הוא נכנס לדיכאון, הצילומים שלו מניו-יורק צועקים בדידות ויגון. במזל, ואולי בחסד, לאחר יציאתו לגמלאות הוא מקבל הזדמנות לשוב לפריז, ולקום בה לתחיה.

ho, Keizer Karl

קארל הגדול

לא בדיוק ברור מה רוצה קארל לאגרפלד מהפריזאים. אבל בזמן האחרון נוכחותו בעיר האורות בולטת מתמיד.

לא מדובר רק על גידול משמעותי של בתי האפנה שאנל או פנדי שהוא עומד בראשם, וגם לא בהתחזקות המותג הפרטי שלו. לצערי, גם לא מדובר בפשיטת רגל של אף אחד מאלו, כזו שתאפשר לפשוטי העם לרכוש ולו פריט אחד הנושא תוית של המעצב הדגול. ב"התלבשות" כללית על העיר עסקינן. ומי כמוהו מתלבש.

הוא עבר לגור בפריז ב1954, השיק את בית האפנה הפרטי שלו בשדרות השאנז אליזה ואת הגלריה הפרטית שלו, המוקדשת כולה לצילום ולפריטי לבוש שנתפרו במיוחד בגרמניה, פתח ב1998. כשהוא הפיק ליין לH&M במחירי רצפה ב2004, הפריזאיות חגגו ורכשו את כולם ברגעים ספורים. עד כאן הכל די ברור. אבל לאחרונה ידו של האופנאי הדגול בכל. ב2009 קולו העבה נשמע היטב במיקס של הצמד הפריזאי "Something à la mode" והשנה היה קשה לפספס את צלליתו המוכרת מתנוססת על גבי בקבוקי דיאט קוקה קולה. בחנות מזכרות אחת בעיר נתקלתי אפילו בסיכת דש עשויה פאייטים בצלמו ובדמותו של הסטייליסט. לא פחות.

איש אשכולות הוא קארל, על ציטוטיו השערורייתיים ("יוהרה היא הדבר הבריא ביותר בחיים") והדיאטה הקיצונית המפורסמת שלו. לא קשה להעלות על הדעת שגם בחנות ספרים הוא מחזיק (כי הוא הרי "פשוט מכור לידע", לדבריו), הכוללת כמובן עותקים רבים של מגזיני אפנה נחשבים, אבל מתברכת גם במדריכי סטיילינג בלתי שגרתיים ובאוסף מכובד של ספרי צילום, אמנות ועיצוב.

אבל קייזר קארל, מ1987 הוא גם צלם. גם אם איננו מגדיר את עצמו כצלם הדור, מר לאגרפלד משקיע רבות באחזקת סטודיו וחדר חושך משלו ומוכיח ביצועים שלא יביישו צלמי אפנה מהשורה הראשונה. התערוכה שהוקדשה לו ב"Maison Européene de la Photographie" מאפשרת לחובבי האמנות והאפנה לחזות בפורמטים גדולים של צילומים אורבאניים כאלה ואחרים, כמו גם בפורטרטים של חבריו הסלבס ובצילומי קולקציות בעיצובו. התערוכה הזו גם מעוררת סימני שאלה לגבי האם-היו-מציגים-את-העבודות-האלה-אם-זה-לא-היה-קארל-לאגרפלד? הויכוח סוער בין קהילת הצלמים, הזועמים על פלישתו לתחומם, ובין קהילת האפנאים בעיר, שמתייחסים בהערצה לשאיפותיו הארטיסטיות של המעצב הגאון הלוקה בתסמונת המגאלומניות. האם להתרגשות הזו סביב קארל הגדול יש קשר עם קבלתו את לגיון הכבוד מידי נשיא הרפובליקה לאחרונה? או לעובדה שקרלה אהובת הקהל היא דוגמנית שלו לשעבר ואחת מחברותיו הקרובות? הפתרון לתעלומה יגיע כנראה רק לאחר עוד כמה וכמה הופעות מעוררות תמיהה של האייקון בן ה68. שיהיה לו לבריאות.

קארל לאגרפלד במוזיאון הצילום: http://www.mep-fr.org/actu_1.htm

15.9.2010 - 31.10.2010

חנות הספרים של קארל לאגרפלד בפריז 7L

7 Rue Lille
75007 Paris

I'm down here for your soul

בארוחת ערב שישי שהתקיימה כנגד כל הסיכויים כמעט, ניר הודיע שניק קייב מגיע לעיר "מתישהו בקרוב" ושמח לגלות שגם אני בעסק. מה זה בעסק? החלטנו ללכת לנסות להשיג את הכרטיסים שלא היו לנו, במקום ובזמן ההתרחשות. הסיכויים שוב לא היו לטובתינו, אבל ניר הביא אותה בשיחוק אדיר. לא רק שלא התחככנו בבלדרים הידועים לשמצה, גם תפסנו לנו מקום טוב בתור, שהוביל למקום בנזונה על הבמה (מה שאומר שכמה טיפות רוק של אליל נעורים מעולם לא היטיבו כל כך עם עור הפנים שלי).

השימוש הבלתי נמנע בתארים רבי הרושם האלה הוא בגלל שהמעמד מחייב. ניק קייב הוא אולי הזמר הכי מכוער עלי אדמות, אבל הוא רוקנרול בכל רמ"ח איבריו. אמנם לא זימרתי איתו את כל ההימנונים שאני מורגלת בהם, כי בגלל שהוא כזה מלך-עם-כתר-על-הראש הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ולכן שר רק שירים מהאלבום האחרון והלא ככ מוכר, אבל יא אללה. הקוף המזדקן הזה יודע להופיע.

כסטאטר מעורר תיאבון להופעה הבועטת הזו קיבלנו על מגש של זהב את אנה קאלווי, שעושה על הגיטרה עבודת קודש, שהשפתיים האדומות שלה מתעוותות במאמץ על כל שאגת ברזל שיוצאת מהפה הקטן שלה, ששמתי בכוונה תמונה שלה כשהיא אינה במיטבה בגלל שהיא גם בנוסף לכל כזאת מהממת.

ובנימה אופטימית זו אני רצה לקנות את הכרטיס שלי להופעה של פולי ג'ין.

מרוב דובים

בכל פעם שמתקיים בעיר יריד אמנות אני מתרגשת עד עמקי נשמתי, עומדת בהיכון עם העכבר על הרובריקה המתאימה לרכישת הכרטיסים מראש, צוהלת ושמחה. עם הfiac ההתרחשות היתה קצת שונה. הfiac - foire internationale d'art contemporain, היריד הבינלאומי לאמנות בת זמננו, שהחל את דרכו לפני כמעט 40 שנה בתור התקבצות תמימה של אמנים וקניינים, הפך לאחד מהאירועים הכי חשובים ונחשבים בלוח השנה של עולם האמנות.

לא זוכרת מי האמן שיצר את "איש הספגטי" הענק הזה. אבל הוא גאון, והוא קרע אותי, ובעודי מתפוצצת מצחוק היו כמה פפפףים שכוונו במיוחד אליי, מה שרק הצחיק אותי עוד יותר, הכבדים האלה, שייחנקו (ואם אפשר, מספגטי)

ואולי המיתוג שלו קצת יצא מפרופורציות? כרטיס לכניסה חד פעמית ב25 אירו? (אני קונה שני זוגות נעליים במחיר הזה!) גם קביעת מפגש לקפה הפכה למשימה בלתי אפשרי במהלך חודש אוקטובר, וזה לא שכל מי שאני שוהה במחיצתם הוא מנהל גלריה, ממש לא, אבל בכל זאת, קשור איכשהו, ולכן לא זמין בעליל.

האמנית Orlan בז'אקט אפנתי, מתבוננת ביצירה מימין, מאת Stefan Nikolaev. מגלומניה?

העיר אחוזת תזזית. השגתי כרטיס שאיפשר לי כניסה ללא עמידה בתור (תודה, תודה, ושוב תודה על כך) והגעתי לגראנד פאלה מוכנה, מזומנה ומלאת ציפיה. אבל חוץ מ"עוד יריד" אין לי הרבה מה להגיד. דבר אחד הוא להודות על הזכות שנפלה בחלקי לגור פה ולבקר באופן תדיר באירועים שכאלה. דבר אחר הוא לקפצץ בעליזות בין מסדרונות הגלריות המציגות, למלמל "אוווו" ו"ווואאאההה" חסרי פשר מדי דקה ולצקצק בעצבנות כלפי מי שנתקע בך עם התיק שלו מרוב שאי אפשר לזוז בצפיפות הזו.

Ando Wekua 2010

Catherine Opie / Raniela 2009

קשה להבין באמנות. ועם כל זה שאני נהנית הנאה כנה מהירידים האלה, המקבצים כמו במיוחד בשבילי את כל מה שהוא must see במקום אחד, מהעבודות עצמן, מהצפיה באנשים המתהלכים שם, מהתלבושות, מהצפיפות וממה שלא יהיה -- היומרה הורגת אותי. קשה להבין באמנות, וברור לי שמרבית פוקדי הfiac, על רוכשי האמנות מחד, ופשוטי העם שמנסים בכל כוחם (כמוני) להתמלא השראה ומוטיבציה מאידך, לא באמת יכולים להגיד שהאמנות המוצגת היתה בעלת החשיבות העיקרית שם. מרוב טייטלים, תוספות ועיטורים, היה קשה להבחין במה שבאמת היה שווה את תשומת הלב. מרוב דובים, מה שנקרא.

שמירה כבדה על עבודה המוצגת למכירה של ג'אקומטי. מעניין מי קנה

ובין אמן בן זמננו אחד לאחר, גם דיאן ארבוס אלילתי

il est rouge, d'ailleurs

הו, הסלע האדום. הביקור הראשון שלי ב"בית האדום" (La maison rouge, 10 boulevard de la Bastille 75012 Paris) היה מתישהו בשנה שעברה, והיה יחסית מאכזב. הביקור האחרון הפתיע לטובה. יום ששי קר מאוד יחסית לספטמבר, פתיחת תערוכה שההזמנה שלה לא מבטיחה במיוחד. החלטתי לא לוותר, למרות שהשעה היתה תקועה כמו עצם בגרון, ודווקא באותו יום כן היו לי תכניות לארוחת ערב.

הקפה של הבית האדום

הללויה. כמה נחמד לקבל כלאחר יד הזמנות לתערוכות מאדם שתפקידו רם המעלה פג תוקף. הלכתי לייצג את שגרירות ישראל, כביכול. וטוב שכך. באתי בסניקרס, עמוסה בשקיות (מהסידורים של מקודם), מעילים וצעיפים (בכל זאת), אבל תודה לאל, יש לוקרים (שקופים!) לשמירת חפצים והביקור ההכרחי בשירותים לא גבה ממני עמידה של שעות בתור.

יש משהו נהדר בפתיחה של תערוכות בפריז. כאלה שמגיעים אליהם כל הבובוז המבוגרים ובעלי הפאסון הקולי להחריד, כאלה שפתאום צץ בהם שר התרבות שאני כבר יודעת לזהות את פניו ולדקלם את שמו (לא, אמא, לא הצטלמתי איתו), כאלה שיש בהן מיזוג בין האמנים המוכרים ובעלי השם שמציגים בהן לבין אלה שהרגע יצרו מהבוזאר. כאלה שמצד אחד משניאות על כולנו את האמנות בת תקופתינו, ומצד שני מאפשרות לנו להתחבר אליה מהלב ומהראש יחדיו. כאלה שישיבה בקפה שלהן מציעה לנו לא רק משקה ג'ינג'ר-חריף-אורגני-מוגז כי "אנחנו לא מוכרים דיאט קולה", אלא גם חתיכת פשטידה תוצרת בית לצידו.

לעזאזל, עברתי בגוגל על שמות כל האמנים המשתתפים ולא מצאתי של מי התמונה הזו. כנראה שלה:

Annika Von

אלה הם כמה אנשים שעומדים ליד ערימת אפר ומדברים עליה כאילו היא יצירת אמנות המוצגת במוזיאון בפריז. או שהטעות היא שלי.

עבודה של Stéphane Thidet

Martin Parr / Common Sense

אין לי מושג של מי העבודה הזו. גם לא לה.

la Recherche d'un chien

16/1/2011 - 23/10/2010

http://www.lamaisonrouge.org

Dance me to the end of love

הוא במקור יליד למשפחת מהגרים אלבניים אבל מקום הולדתו הוא צרפת, למד אצל קאנינגהאם, הטכניקות שלו ניאו-קלאסיות אבל הוא מוגדר כוריאוגרף מודרני. זהו אנג'לין פרז'לוקאז' (או איך שלא מבטאים את השם שלו).

לגירסתו לבלט שלגיה שהוצג באופרה בפריז לא היה אפשר להשיג כרטיסים, כמו למופע האחרון שהוא העלה פה בעיר האורות. כשתמר הציעה לי את הכרטיס של דן, לא חשבתי פעמיים. זה היה, בלי להתבלבל בכלל, מופע המחול הטוב ביותר שראיתי מעודי. הרקדנים נשלפו הישר מהבולשוי, המחיר היה יותר מידידותי למשתמש, המקומות שלנו היה באופן מקרי לחלוטין בשורה שלישית, והמופע עצמו היה עד כדי כך כנה שיום למחרת נרשמתי לחוג מחול מודרני (קשה, החרא הזה).

כיד הדמיון הטובה

את moebius לא הכרתי. אני לא צרפתיה, התרבות ממנה אני באה לא מקדשת קריאת קומיקס כמעשה שגרתי ומובן מאליו. הסקרנות שלי לגילוי מה קורה בעיר, בעיקר על תערוכותיה, היא שהובילה אותי אליו. התערוכה המוקדשת לציוריו במוזיאון לאמנות בת זמננו Fondation Cartier נקראת "Transe-Forme". התחלה מצוינת. גם מודעות הפרסום היו מסקרנות. הלכתי. המוזאון, שהציג בזמנו את עבודותיו של טקאשי קיטאנו, הוא מקום שאי אפשר לטעות איתו.

אין לי משהו חשוב או משמעותי מדי להגיד עליו. חוץ מלהמליץ בחום לבקר בתערוכה הזו, שגרמה לי לפרץ כזה של השראה עד שפשוט רעדו לי הידיים. יש בעבודות שלו כמויות בלתי נגמרות של דמיון ויצירתיות, רעיונות משוגעים של חיבורים בלתי אפשריים, הומור ופרופורציות אחרות ממה שאני רגילה אליהן. שלא לדבר על הכמות, ועל היכולת הטכנית. הכל היה ככ נכון, שפשוט רציתי להישאר עוד ועוד. אבל הצבא צועד על קיבתו בגלקסיה הפרטית שלי, אז חזרתי הביתה לנשנש משהו.

MOEBIUS

Transe-Forme

Fondation Cartier, 261 Boulevard Raspail, 75014 Paris

13/3/2010 - 12/10/2010

http://fondation.cartier.com

This is why j'adore mon quartier 2

1. כי רק ברובע ה11 מתקיים פסטיבל "קארטייה ליברה", סתם כי לראש העירייה מתחשק להוציא החוצה את כל המטעמים שקיימים כאן בין כה. זהו האירוע המצדיק מופע משותף של להקת כלי נשיפה צעירה ומופרעת ו"ציור מוזיקלי" (3 סטודנטים מהבצפר הארור אליו לא התקבלתי עם מכחולים בידיים ודף ענק פרוש על גבי קיר מזדמן במרכז השכונה)

2. כי לא חדלים, דווקא פה, בהפגנות נגד רפורמת הפנסיה. גם אם רשמית הדעה שלי לא ממש תומכת, סוציאליסטית שכמוני, הדגלים האדומים תמיד מחממים לי את הלב

3. כי רק פה יש לי ממש מתחת לבית סופר ענקי וזול, שחוגג את תחילת עונת הענבים בזרי בלונים ירוקים.

4. כי זה רובע שמקיים "פסטיבל צילום" באופן עצמאי, באולם ספורט של המתנ"ס שמאחורי הבית

וגם אם היה שיעמום, העיקר הכוונה, באמת.

5. זו בכלל תמונה מהרובע ה6 אבל היא מתאימה לי לאווירה

6. כי לכולם יש לק אדום (נכון, זה בכל פריז, אבל ברובע שלי היא מהנהנת בחיוך כשאני שואלת אם אפשר לצלם)

7. כי כשאני מתה מתה מתה לפיפי, אני נכנסת למסעדה ולא מעקמים עליי את הפרצוף כשאני שואלת אם אפשר לגשת, וכי זה מה שאני מוצאת שם

8. בגלל שגיליתי כמה בארים חדשים וסופר דופר כיפים, והם אפילו מסעדות אם רוצים

Le Cannibale café 93 Rue Jean-Pierre Timbaud, 75011 Paris01 49 29 95 59

Bistro la fée verte

לא מצאתי כתובת מדויקת, אבל זה ממש ליד הבית

Les p'tites indécises

2 Rue Trois Bornes, 75011 Paris01 43 57 26 00