104

באוקטובר 2008 הוסב אתר הלוויות העירוני שברובע ה19 בפריז למרכז אמנות עכשווי. למרות המיקום המלוכלך משהו, מתחם ה104 מצליח למשוך גם את ברנז'אי העיר

לאורך שנים היו נכנסים מֶתֵי הרפוקבליקה הצרפתית ובני משפחותיהם בעד דלתות הכניסה המערבית של מבנה אדיר מימדים, בארונותיהם ובמרכבותיהם, להסדיר את ענייני הקבורה ולצאת בשיירת מכובדת ללוויה בבית הקברות. מהכניסה המערבית, הנעימה יותר, שם נמצאו משרדי המנהלה, חנויות הנרות, מסדרי הפרחים ומעצבי המצבות. בצידו המזרחי של המבנה הענק, סוג של בית חרושת להלוויות, שנחרט בזיכרון העירוני כחלק בלתי נפרד מהמוות עצמו, עבדו וחיו בהפרדה כמעט מוחלטת הקברנים, נהגי המרכבות, רופאי הסוסים ושאר הפועלים בבית החרושת העצום הזה (כ30 אלף מטר רבוע). המבנה שנקרא, כמה קל, "104", משום מיקומו בשדרת אוברויליה מס 104, נסגר בסוף שנות ה90 וקם לתחיה לפני שנתיים.

ועוד איזו תחיה! ראש עיריית הרובע ה19 חבר לראש עיריית פריז ויחד נלחמו בשיניים כדי שהמקום יקבל סטטוס של ראוי לשימור. מלאכת השיפוץ נערכה לפי התכנון הארכיטקטורי ההיסטורי - תקרות גבוהות מזכוכית וחלוקה סימטרית של החללים והמזדרונות. אם נזכרתם במוזיאון האורסיי (שבמקור היה תחנת רכבת, ונבנה על פי אותם קוים מנחים של מבני ציבור מהמאה ה19) לא טעיתם, אלא שב104 אין עיטורי זהב ולא פנסיונירים במדי מוזיאון שמבקשים להיות בשקט. אז מה, בכל זאת, יש פה? מרחב המשלב בין מרכז קהילתי ללוקיישן ליוצרים בסצנת האמנות העכשוית. חצי מתנ"ס חצי גלריה, ישאל הישראלי הטוב? חלילה, יענה הפריזאי בבהלה שרמנטית! האמנים שבאים לכאן לתקופת שהיה מוגבלת נבחרים ע"י ועדת קבלה מקורית משהו, הכוללת נציג מהשכונה ואוצרי גלריה מן המניין. מטרתם אינה רק להציג, אלא ליצור בין קירותיו של המבנה הייחודי. התנאי היחיד המוצג בפניהם לאחר קבלתם הוא לחשוף בפני כל עוברי האורח את תהליך היצירה.

ביום רגיל, שיטוט במתחם יכלול ביקור בחנות הספרים, תקרתה פלורסנטים תלויים, או בחנות היד השניה שבאמת ה-כ-ל בה למכירה (לא, לא יקר וכן, יש משלוחים). בבית הקפה החבוי מגישים, תודה לאל, גם עוגיה וכוס מים ליד האספרסו. בקומה הראשונה בוודאי ניתקל באמנית מזדמנת, שבדיוק עובדת על מיצג קונספטו-טרנסאטלנטי ו"חייבת לצאת לעשן סיגריה לפני שאני מתעלפת", ובחזרה בקומת הקרקע נעבור רק ליד מתחם הילדים, שעוצב כדי לספק חויה עוטפת למשפחות מהרובע שבאות לקבל ייעוץ משפחתי (העובדים הם מטפלים ביצירה, כמובן). יש גם מסעדה שמחליפה תפריט פעם בשבוע, כל פעם בהתאם למורשת הגסטורונמית של אחד מ30 הלאומים השונים החיים ברובע הצבעוני הזה. ואכן קשה להתעלם מהצבעוניות הזו, הניכרת בכל, החל מאמני הסצנה והבובו'ז (בורגנים בוהמיינים), שלצידם יושבים ותיקי השכונה ובני הנוער שלה, אלה עם הסיגריות והראפ הצעקני ברמקול של הסלולארי. אלו הם בדיוק הקונטרסטים הייחודיים של המקום, שהופכים אותו לאותנטי וכן כל כך.

מעבר לאטרקציות הקבועות, הלו"ז משתנה אחת לשבוע. הפעילות רגועה יחסית בינתיים, מפגש סופרים כזה או אחר, סדנאות היפ הופ לציבור הרחב, שיתוף פעולה עם רדיו מקומי. אבל עם פרוץ 2011, כתוספת לפעילות השוטפת, מתוכננים פסטיבלים פה, פתיחת תערוכה אינטאקטיבית שם, הופעות מכל במה וקונצרטים, אירועים מסוג אלה שנכללו בתקופת השקתו החגיגית של המקום, שזימנה להאב הזה אלפי אנשים, ביניהם שמות כמו הטריפ-הופר הבריטי טריקי ומעצב העל פיליפ סטארק. לא פחות

העוצמה של ה104 היא ללא ספק במקום עצמו. המרחב העצום מאפשר קצת חופש מהצפיפות הדחוקה (והנהדרת, בעיני רבים) האפיינית לפריז. שילוב האמנות בקהילה רלוונטי דווקא ברובע זה, דווקא כדי להזכיר שפריז יודעת להיות גם כזאת: צבעונית, מעיזה, מקורית, גם כשזה קורה הרחק מהשיק המוכר וממלכודות התיירים.

תשוקה, קנאה, ואלכוהול במוזיאון רודן

אני לא יודעת למה אני כותבת פה, בדף השיתוף האינטרנטי הזה. סוג של יומן, אגירה מסודרת של הזכרונות מפריז, שיהיה. בלוג? לאחרונה אני פחות מתכווצת למשמע הכותרת המפלילה. בדקתי. ויקיפדיה אומרת שבלוג הוא יומן רשת אישי שתוכנו חשוף לקריאת גולשים אחרים ברשת, העוסק בחוויות ורשמים. יחי הניו-אייג'.

האסימון לגבי הבלוג נפל לי כשהרגשתי דחיפות עצומה לכתוב על הביקור במוזיאון רודן, על החוויה האינטימית-משהו ההיא. במוזיאון רודן אין שום דבר מרוחק. אחרי כמעט שנתיים בפריז, בושה וחרפה שמעולם לא הייתי במוזיאון של המאסטר שהוא הבייסיקס של הפיסול. לילה לפני דפדפתי קצת באינטרנט, וגיליתי, למרות החומרים היבשושיים על רודן, כתבה אחת על קאמיל קלודל, הפסלת, שהיתה גם הפילגש של המאסטר. וכאן העניינים קיבלו טוויסט עסיסי. מי ידע? מסתבר שזה סיפור די מוכר, רומנטי, סוער, כמו שאנחנו אוהבים. היא - פסלת צעירה ונועזת, מסחררת אותו - פסל המבוגר ממנה ב20 שנה, התקופה פריז של תחילת המאה ה20. קלאסי. רק צפוי שעשו מזה סרט בעיצומן של האייטיז המהבילות.

העניין בחויה הזו של רודן, היא תחושת הביתיות שהציפה אותי לכל אורך ההתעסקות בה. אולי כי אני ילידת שנות ה80, אולי כי ז'רארד דפרדייה מהסרט עדיין לא כזה שמן כמו שהוא היום. אולי כי הפיסול עצמו, שאינו המדיום החביב עליי בדרך כלל, השאיר עלי רושם מטלטל. אולי כי המוזיאון קצת מלוכלך, אולי כי כמות העבודות המוצגות היא עצומה, תזכורת לכך שכדי להפוך ל"מאסטר", צריך לעבוד, אין אפס.

ואולי כי אחת לזמן, תודה לאל, וואט יו סי איז וואט יו גט. קאמיל קלודל נפגעה מרודן, שבחר להישאר עם אשתו, עד עמקי נשמתה. אז היא פיסלה את זה. בלי גחמות של חידוש במפגש עם החומר, בלי פלצנות מרוקחת של האמנים בני דורה. זה שאנחנו מתייאשים מלנסות להבין אותו בביקור תמים במוזיאון, לא משנה איזה. צריך להיות אדיוט כדי לא להבין את הישירות של הפיסול הזה. תשוקה, קנאה, יצירתיות ללא גבול, דיכאונות, שתיה מופרזת, אלה היו סיפורי חייה של מי שנשלחה ע"י אחיה, מחזאי מהולל שמערכת היחסים שלו איתה היתה קצת קריפית, למוסד לחולי נפש והרקיבה בו, לבד לגמרי, 30 שנים, עד יום מותה.

הנה הכתבה, אגב: http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/850/081.html

Shit hole

"אויש!!נורמנדי! איזה כיף יהיה לכם!" כך בובון לאחר שסיפרנו על התכניות לנסיעה. כי הכל היה כל כך ספונטני שכרטיסי טיסה לא מצאנו, ולעומת זאת בדקה ה90 של חברות הרכבת הצרפתית היו דילים שחבל על הזמן. לקחנו. כל כך הרבה מקומות יפהיפיים יש בצרפת הרי, למה לחפש רחוק? נתברכנו ברכבת ריקה ובנסיעה מקסימה של שלוש שעות. הגענו. אני עוד מחייכת מלבלובי הפריחה הכפרית, הוא כבר הבין מה העניינים. אין פה אף אחד. אפילו הקבלה בהוסטל ריקה מאדם.

התיישבנו על הספסל בחוץ לאכול את הסנדביצ'ים שנשארו מהנסיעה, והחלטנו להסתובב קצת ברגל, עם התיקים עלינו.

כשחזרנו, במקום היחיד שאיכשהו נראה כמו צל של משהו מוכר, שאלנו על אספרסו ארוך. לא. קצר? "...אני אתן לכם מה שיש לי".

למחרת יצאנו לכבוש ברגל את הר סן מישל, אחד המקומות שנחשבים הקסומים ביותר בעולם, בגלל התכונות הכמעט מטפיזיות של הגאות והשפל בו. המממ. אז הלכנו ברגל שלוש וחצי שעות בבִּיצה, ועד שהגענו נתבשרנו שהיום הגאות מוקדמת, ושיוצאים לדרך חזרה. מזל שפירגנו לנו 10 דקות לעשות פיפי, על ביקור בן 45 דקות בהר עצמו לא היה בכלל על מה לדבר.

photo by Zif

הגשם ירד עלינו, ההוסטל היה הכי מעפן שראיתי, האטרקציה המרכזית של הכפר היא חנות המכולת, והפעילות המועדפת היא גניבת אגסים ותפוחים מגניהם של בני המחלקה הגריאטרית שהם תושבי המקום. אף לא אחד מתחת לגיל 60. בגדול היה די סיוט. ניסינו לשמור על אופטימיות ולקחנו את האוטובוס הראשון לעיר הקרובה, בתקווה שמשם נצליח למצוא דרך לאיזה מקום מעניין. אפילו פנסי הרחוב עוד לא דלקו. מה זה השיט הול הזה.

הגענו לתחנת הרכבת למרות שהכרטיסים שלנו היו רק ליום המחרת, בערב. הקופאית שאלה את האחראי ונתנה תשובה שלילית, אבל אז בום! מישהו שנראה חשוב יצא מהדרך האחורית, ואנחנו אחריו, מתחננים על נפשינו, הורגים קרובי משפחה מימין ומשמאל, משקרים במצח נחושה, מה לא ניתן כדי לעלות על הרכבת הזו (44 אירו כל אחד, מחירו המלא של כרטיס). עלינו. חיכינו. חגגנו את ניצחוננו על המערכת, ועם נחיתתנו בפריז, חזרנו לנשום כמו שצריך.

Change, astound

Change your heart

Look around you

Change your heart

It will astound you

I need your loving

Like the sunshine

Everybody's gotta learn sometime

Armannnnnn

ARMAN exposition au Centre Pompidou

Sept 22nd - Jan 10th

(photo by Zif)

מה יש להגיד על ארמאן? בכלל הלכנו לראות תערוכה אחרת. אבל רטרוספקטיבה במרכז פומפידו מצדיקה ביקור. הוא אמן של המאה ה20, של אחרי מלחמות העולם, נובו-ריאליסטי. כשהגעתי לפריז להישאר, ביקורי הראשון בפומפידו היה בתערוכה של חבר אחר מאותו זרם, Jacques Villeglé . הוא היה נהדר.

גם ארמאן נהדר. מזכיר על קצה המזלג את העובדה שכדי להיות אמן, בימינו כמו בכל תקופה אחרת, יש חשיבות עצומה בהתעסקות עם חומר, במגע, בפעילות מתמדת סביב הנושא. אבל זו אמנות מודרנית, והיא נידונה שייתיחסו אליה כפלצנית משהו, כמרוחקת. כי קשה להאמין, בימינו, שנשאר עוד מה להמציא היום, ואין כמעט יכולת לחדש. אז ארמאן מתעסק בזבל. כמו שוילז'ה קורע וחותך ומציג מחדש ומקים לתחיה מודעות פרסומת ענקיות, מתעסק באותיות ובפונטים (בשנות ה50!), ארמאן מחטט, מחפש ומוצא. הוא מציג לראווה זבל מכל סוג - פרטי, מסחרי, תעשייתי אפילו - ובכל דרך אפשרית - הפוך, עומד, פרוש, שרוף, ממוסגר או תלוי. העשיה שלו היא כאילו טראשית, אבל מחושבת, ומזכירה את דרך הארץ שבאקט היצירה.

הצבעוניות והמגוון, ומצד שני הסטריליות והאובססיביות שבפעולת השימור מעלה את אותן השאלות. שוב תרבות הצריכה? שוב להרחיק עוד קצת את גבולות הריגוש? כן, שוב. קחו את זה, תחנקו עם זה. מומלץ בחום.

surprisingly relieving

Coming back to Paris became much easier thanks to the presance of friends and the sun.

IRA DA

Parisian shoes

Jewish Holidays

le Rouge

TD & Boubs

7 בספטמבר

מתל אביב לאשקלון מאשקלון לבאר שבע מבאר שבע לערד מערד לבאר שבע לא יכולה לחזור הביתה נוסעת לירושלים. מתקשרת לאימא שאני לא חוזרת הביתה. את לא רוצה לדעת איך היה בערד? נו איך. היה נעים ונחמד. אבל עומר בכל זאת מת. האם החדר של עומר נשאר אותו דבר? מוצפי ומתנצ'יק אמרו שכן, אז לא העזתי לעלות למעלה להציץ. הם הרי מתמודדים כ"כ יפה. בישראליות הזאתי, שהיא שונה משלי אבל בעצם מה ההבדל. בקבלתם את הגורל, באלגנטיות. ההבדל הוא שעומר מת.

רינה חייכנית ומתעניינת. לרגע לא מסתירה או שומרת משהו באפלה. זאביק מגיע הביתה מאוחר, מתפלפל קצת, שותק הרבה. עומר בכל זאת מת. לא יותר ולא פחות, ככה מוחץ ומשתק ומחבל בכל נתיב מחשבה או רגש.

הנסיעה ארוכה באופן בלתי נסבל. בחוץ חושך, מאחור חיילים עושים לי חור בראש. חיילים. אחד מהם צועק לחבר שלו "תביא קצת במבה, נו באימשך, אני חייל, תן קצת בשביל המולדת". מולדת. אבן והר, גזע עץ ובית. מולדת נוראה והורגת. זו לא בדידות, זו לא מחלה או תאונת דרכים. במוות הזה ישנה שנאה ואלימות, קנאות ואכזריות שנולדו כתוצר לוואי מפלצתי של רגשות שהיו חיוביים, פעם, מזמן. תחושת תקווה, תחושת שייכות ואהבה למקום ולבית. אבל אז הקיצוניות, והקנאות. וזו הארץ הזו, שאוכלת יושביה או עוד איזה משפט קלישאתי שכבר מצצו ממנו את כל התוכן.

מצצו מהכל כבר את כל התוכן, ועומר נשאר מת.

Everything's changed, and yet it stays the same

ביקור בישראל אוגוסט-ספטמבר 2010