אימא, הילדה שלך חוזרת הביתה מדי יום ואינה יודעת מה לעשות עם עצמה. פריז פרושה לרגליה, הכל במרחק נגיעה. רבות האפשרויות, רבים האירועים שימלאו את משבצות זמנה הפנוי, אך היא קופצת שפתיים, מצחה מקומט כפדחתו של פועל קשה יום. מה בליבה? דאגות וטרדות על מה שיחשבו, על מה שטומן העתיד. ייאוש שכבר מזמן הפך לנוח, כאב דק ומריר שאינם אלא תולדה של בדידות חודרת לעצמות.
במהלך שמטרתו פיקוח הנפש העדינה קניתי כרטיס טיסה לארץ. שיהיה מה להאחז בו. שלא אקפוץ מאיזה גשר. דנוש סיפרה לי על משפט ששמעה כשהיתה בהודו : ביום, כשהשמש זורחת ואינך רואה את הכוכבים, את עדיין יודעת שהם שם. אני נאחזת במילים האלה של דנוש ויוצאת מחדש, בכוחות אחרונים, לשכך את רוחי בחוויות פריזאיות.
כי נובמבר זה גם חודש הצילום בפריז. וזה ההיפך הגמור ממדכא. דרשתי מעצמי להתעלות מעל כל החרא, להתגבר על עצמי, מספיק.
הנה כמה ממתקים מהיריד Paris Photo שהתקיים בסופש הראשון של החודש בלובר.
** אני רק צילמתי את התמונות. הצלמים המקוריים מצוינים.
אחד מהתערוכה של היינריך קון באורנז'רי
שניים נוספים מהתערוכה הנהדרת Autour de l'extrême שהתקיימה בMaison européenne de la Photographie
Nan Goldin
Madonna by Bettina Rheims
ואחרון, מסיור מודרך שאירגנה העירייה בשיתוף עם הMEP, צילום של סטודנט ערבי ישראלי ממוסררה! כבוד.
Raed Bawayah
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה