טיסה
נחיתה רכה בפריז היא חוויה לא מובנת מאליה, במיוחד אחרי ביקור של חודש בארץ שכלל בעיקר.. נסים ונפלאות. המטוס התעכב להמריא, כי כרגיל טיסת החזור שלי נתקלת באי אילו קשיים. הפעם היה זה זיהום בדלק המטוסים הישראלי. וואט דה פאק. לאחר עצירת תידלוק בלרנקה ועצירת ביניים בפראג, נחתתי בפריז. יום ששי בערב, התקבלתי בזרועות פתוחות בביתם של נועה וגלעד היקרים, לארוחת שבת על טהרת השניצלים.
זיכרון
יום למחרת יעל ויערה פינקו אותנו ביין ורדרד צונן ושלחו אותי להפגין נוכחות בטקס יום הזיכרון בשגרירות. אין כמו יום הזיכרון. חגיגת הקיטש הלאומי, ספק לאומני, היבשושיות הניגרת בתמלילי נאומם של מי שזה לא יהיה שנואם בטקסים האלה, חוסר הרלוונטיות שאני מתפוצצת ממנה. ובכל זאת, זה תמיד אישי. אני לא מכירה מישהו שלא מכיר חלל, אחד לפחות. והחלל שלי, הוא טרי, כולה מלפני שנתיים וחצי. עומר שלי, חברי האהוב, כמה אני מתגעגעת אליו. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה איתי. שיראה איך התבגרתי, שיראה כמה אני שונה, שיתן עצה ויהיה איתי בהחלטות שלי, בסיפורים, בהווה. יותר מכך, הייתי רוצה שהוא יהיה. יחיה את החיים שאמורים היו להיות לו, ישתנה, ממש כמוני, יגדל, יחליט ויתאכזב ויספר ויגלה וישמור לעצמו וינכח בכל. יוסי, שהוא גם השגריר וגם הבוס שלי, דיבר על יורם שלו, שנפל אי אז. ואני שרתי לעצמי בלב "יורם תגיד לי אתה", ויבבתי כמו תינוקת. ארור המוות הזה, ארורות המלחמות, ארורה המדינה שבשבילה נפל, שבשבילה נפלו, נופלים ועוד ייפלו.
אכול ושתה כי מחר נמות
אותה מדינה. אותה מדינה החוגגת את עצמאותה יממה בלבד לאחר מכן. עצמאותה של ישראל נחגגת בפריז בטקס רב רושם של השגרירות, בוילה גדולה וגרוטסקית והרבה תופינים של אוכל כשר ודוחה. והרבה ג'ין עם סודה. משם המשכנו, הו, כה צעירים ויפים, לפסטיבל בבסטיל. בקבוקי יין עוברים מיד ליד. למחרת ערב קונספט על טהרת יינות בורדו. פתיחה של תערוכה על טהרת השמפניה לאחריה. ואז, מפגש אחד שהפיל לי כמה אסימונים. שני השפים של מחניודה הירושלמית באו לביקור גורמה בעיר האורות. אחד מהם הוא חבר ותיק של אבוש ואימוש. השני סלב עם לב זהב. הוזמנתי לארוחה במסעדה של רובושון. ולמחרת לאחת אחרת. גם שם היין לא פסק ממזיגתו. והאוכל.. אם חשבתי שידעתי מה המשמעות של המילה "נימוח", אם חשבתי שהכרתי ולו במעט את המינוח "תענוגות לחך", הכל היה רק קרוב לאמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה