בארוחת ערב שישי שהתקיימה כנגד כל הסיכויים כמעט, ניר הודיע שניק קייב מגיע לעיר "מתישהו בקרוב" ושמח לגלות שגם אני בעסק. מה זה בעסק? החלטנו ללכת לנסות להשיג את הכרטיסים שלא היו לנו, במקום ובזמן ההתרחשות. הסיכויים שוב לא היו לטובתינו, אבל ניר הביא אותה בשיחוק אדיר. לא רק שלא התחככנו בבלדרים הידועים לשמצה, גם תפסנו לנו מקום טוב בתור, שהוביל למקום בנזונה על הבמה (מה שאומר שכמה טיפות רוק של אליל נעורים מעולם לא היטיבו כל כך עם עור הפנים שלי). השימוש הבלתי נמנע בתארים רבי הרושם האלה הוא בגלל שהמעמד מחייב. ניק קייב הוא אולי הזמר הכי מכוער עלי אדמות, אבל הוא רוקנרול בכל רמ"ח איבריו. אמנם לא זימרתי איתו את כל ההימנונים שאני מורגלת בהם, כי בגלל שהוא כזה מלך-עם-כתר-על-הראש הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ולכן שר רק שירים מהאלבום האחרון והלא ככ מוכר, אבל יא אללה. הקוף המזדקן הזה יודע להופיע.
כסטאטר מעורר תיאבון להופעה הבועטת הזו קיבלנו על מגש של זהב את אנה קאלווי, שעושה על הגיטרה עבודת קודש, שהשפתיים האדומות שלה מתעוותות במאמץ על כל שאגת ברזל שיוצאת מהפה הקטן שלה, ששמתי בכוונה תמונה שלה כשהיא אינה במיטבה בגלל שהיא גם בנוסף לכל כזאת מהממת.
ובנימה אופטימית זו אני רצה לקנות את הכרטיס שלי להופעה של פולי ג'ין.
