ליסבון היא עיר שלא לוקחת את עצמה מספיק ברצינות. בירת פורטוגל, חלק מהאיחוד האירופי, עיר על שפת ים, עיר עם היסטוריה, ובכל זאת נראה שגם מי שנמצא כאן כל חייו רואה את העיר הזאת כתופעה קלילה שאין לייחס לה חשיבות גדולה מדי.
זו עיר זרה לחלוטין. למה באתי לכאן? כי ראיתי תמונות שסיקרנו אותי? כי זה יעד שנראה לי מספיק אקזוטי ביחס ליכולות הכלכליות שלי? כי פעם, לפני בערך 5 שנים, קראתי ספר שנקרא "החורף בליסבון", שאני לא זוכרת מי כתב? ובכלל קיץ עכשיו, מה אני עושה פה?
I'm a romantic person, what can i do? i send postcards. i sit in cafés, read and write? i stop and smell flowers, dance, i cook, i moved my life to paris, for drying out loud. And yet, it seems like all these questions i have for the world are gonna stay unanswered
היא עיר ישנה אבל ככ מרעננת, ליסבון. כאילו היא נשארת ילדה, למרות שכולם מסביב יודעים שהיא כבר נכנסה לעולם המבוגרים. יש בה תמימות לא מתפשרת, וקשיחות שאי אפשר להתווכח איתה. הצפיפות בה מגרה, הים-תיכוניות שלה מחממת את הלב. מותר לגעת כאן בהכל. רצוי אפילו. חם פה, לח פה, יש משהו כל כך ייחודי באוויר, ובכל זאת העיר הזאת לא מצליחה לסחרר ולהפריד בינך לבין מי שאתה. היא לא מציתה בך את יצר המסע, את חדוות הגילוי, את הסקרנות לצאת מהעור שלך. אתה נשאר אתה פה, עם היתרונות שלך, אבל גם, מה לעשות, עם כל החרא.
* סלט הפירות הכי עסיסי שאכלתי בחיי. ומה עוד? כמה טעים, ככה זול.
ואז פתאום עולה בי תחושה מפחידה ולא טבעית. אני רוצה הביתה. אבל הבית שלי איננו באמת הבית שלי. אני רוצה לצאת מפה, אבל לאן אני רוצה לחזור? אני רוצה לעשות משהו אחר ממה שאני עושה עכשיו, אבל לא יודעת מה. המילים היחידות שאני מצליחה לנסח לעצמי בראש קשורות איכשהו להצטמקות, לעמידה במקום, והכי גרוע, לבריחה. מה קרה שפתאום הפכנו לגדולים? תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת. ואיך זה שפתאום אין יותר פתרונות קסם? שפתאום כל דרך שאבחר בה תהיה רצופת מהמורות? ולמה פתאום לא כל הנוצץ זהב? מאיפה הגיעו כל המורכבויות האלה?
