"אויש!!נורמנדי! איזה כיף יהיה לכם!" כך בובון לאחר שסיפרנו על התכניות לנסיעה. כי הכל היה כל כך ספונטני שכרטיסי טיסה לא מצאנו, ולעומת זאת בדקה ה90 של חברות הרכבת הצרפתית היו דילים שחבל על הזמן. לקחנו. כל כך הרבה מקומות יפהיפיים יש בצרפת הרי, למה לחפש רחוק? נתברכנו ברכבת ריקה ובנסיעה מקסימה של שלוש שעות. הגענו. אני עוד מחייכת מלבלובי הפריחה הכפרית, הוא כבר הבין מה העניינים. אין פה אף אחד. אפילו הקבלה בהוסטל ריקה מאדם.
התיישבנו על הספסל בחוץ לאכול את הסנדביצ'ים שנשארו מהנסיעה, והחלטנו להסתובב קצת ברגל, עם התיקים עלינו.
כשחזרנו, במקום היחיד שאיכשהו נראה כמו צל של משהו מוכר, שאלנו על אספרסו ארוך. לא. קצר? "...אני אתן לכם מה שיש לי".
למחרת יצאנו לכבוש ברגל את הר סן מישל, אחד המקומות שנחשבים הקסומים ביותר בעולם, בגלל התכונות הכמעט מטפיזיות של הגאות והשפל בו. המממ. אז הלכנו ברגל שלוש וחצי שעות בבִּיצה, ועד שהגענו נתבשרנו שהיום הגאות מוקדמת, ושיוצאים לדרך חזרה. מזל שפירגנו לנו 10 דקות לעשות פיפי, על ביקור בן 45 דקות בהר עצמו לא היה בכלל על מה לדבר.
photo by Zif
הגשם ירד עלינו, ההוסטל היה הכי מעפן שראיתי, האטרקציה המרכזית של הכפר היא חנות המכולת, והפעילות המועדפת היא גניבת אגסים ותפוחים מגניהם של בני המחלקה הגריאטרית שהם תושבי המקום. אף לא אחד מתחת לגיל 60. בגדול היה די סיוט. ניסינו לשמור על אופטימיות ולקחנו את האוטובוס הראשון לעיר הקרובה, בתקווה שמשם נצליח למצוא דרך לאיזה מקום מעניין. אפילו פנסי הרחוב עוד לא דלקו. מה זה השיט הול הזה.
הגענו לתחנת הרכבת למרות שהכרטיסים שלנו היו רק ליום המחרת, בערב. הקופאית שאלה את האחראי ונתנה תשובה שלילית, אבל אז בום! מישהו שנראה חשוב יצא מהדרך האחורית, ואנחנו אחריו, מתחננים על נפשינו, הורגים קרובי משפחה מימין ומשמאל, משקרים במצח נחושה, מה לא ניתן כדי לעלות על הרכבת הזו (44 אירו כל אחד, מחירו המלא של כרטיס). עלינו. חיכינו. חגגנו את ניצחוננו על המערכת, ועם נחיתתנו בפריז, חזרנו לנשום כמו שצריך.
